הוילון אמור לחסות את הבמה ולנתק אותי מכל הצופים האלה,
קהל קשה, מנוכר ואני על הבמה, עומדת כשאין בידי טקסט ולא מילים בראש שעלי לומר והם מביטים בי,
מדי פעם מישהו משתעל , מדי פעם מישהו לוחש משהו למישהו אחר,
ואני על הבמה,
העלילה לא מספרת דבר,
רק אני במרכז במה מבלי יכולת לזוז או לדבר, קופאת מקור ומבושה,
והוילון בוגד בי, לא נסגר והקהל לא עוצר את המבוכה, הוא לא קם, לא הולך,
כאילו שדרכי ניתן לראות הצגה שלמה שמתרחשת אי שם, ורק אני לא רואה אותה,
ואני ממשיכה לעמוד.. במרכז במה ,תפאורה מצומצמת של כיסא, חלון, ופח.
והם מביטים, מצחקקים, מוחאים כפיים ולמרות הכול הם עדיין קהל זוועתי, הם מסתכלים עלי, עם העיניים המגעילות שלהם, ולרגע לא חושבים לעצור את הסיוט הזה שאני נמצאת בו, ואם היה נשפך עלי דלי של חרא מלמעלה הם היו צוחקים עוד יותר.
והוילון עדיין בוגד בי.
לברוח? אי אפשר!
הרגליים קופאות על הרצפה, וכמעט אלף איש מביטים ונהנים ממופע שאולי לא התחיל או אולי כבר נגמר, ואולי לא קיים בכלל!
ואולי אני המופע, אני האובייקט שעליו הם כל כך נהנים לצחוק?
אני עומדת...במרכז במה, שקט באולם, ואז צרחה פתאומית, ורק אז הקהל הבין שההצגה ממזמן נגמרה.
"לפעמים את יודעת..גם הבכי מזמן לזמן, בא מתוך געגוע..ישן"