לא יודעת.
הרבה לא השתנה.
סך הכל נשארתי כמעט אותו הדבר.
אני לא יכולה להגיד שהתחזקתי או שהחכמתי..
אולי אפילו נחלשתי, אולי התייאשתי יותר.
אולי איבדתי קצת מהתמימות שלי, אולי הבנתי להסתדר עם העולם כמו שהוא.
החיים כמו שהם.
אולי הפסקתי לברוח, והתחלתי להתמודד קצת יותר?
אולי להפך, התחלתי להתעלם?
אני לא רואה בדיוק את מה שהשתנה מאז...
אולי הפנמתי? אולי נפגעתי יותר?
אולי שמתי את הכל בצד?
אולי אני מכחישה?
ואולי אני כבר לא רחוקה מספיק כדי להיות אמיצה?
אויל אני כבר חלק מהכאב?
חלק מהם?
חלק ממי שלא מבין?
חלק מהשיטחיות?
חשבתי שאני אמצא את עצמי..
רק איבדתי..
איבדתי את עצמי, כי עכשיו כבר אין למי להגיד..
אין אחד שידע את האמת לגבי מה שאני מרגישה.
כולם כבר חלק מהטיפשים שמאמינים.
ואני? אני גם?
למי אני אצרח עכשיו שכואב לי?
למי אבכה על הכתף ואדע שהוא יודע, שהוא מבין?
למי?
כולם מחוץ לבועה,
אין יותר תמימות.
אין אהבה.
אין חברות.
אין תקווה.
אין אושר.
אין כלום.
וסיבות מעטות לחיות:
לא לשבור את אמא שלי
לא לפגוע בסבתא שלי שלמרות שלא ראיתי אותה כמעט 11 שנה היא עדיין אוהבת אותי.
לא להרוס את כל מה שאמא שלי בנתה.
אתם רואים שאני ממש מחוץ לסיפור?
אתם רואים שהסיבות לחיות בכלל לא קשורות אלי?
אז למה לחיות?
לרצות אחרים?
להיות אחראי על החיים של אחרים.
ואם זה כרוני, אם אני כן במצב הזה.
אם לא יצאתי מזה.
ואם אני כמו אבא שלי בסופו של דבר?
ואם כבר ממש נמאס לי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
