לא זה לא גורם לי לחשוב יותר מדי, החלימה היא הדבר היחיד לפעמים שמוציא אותנו מהמציאות ומהשיגרה.
את האמת, נמאס לי לחשוב, לכעוס, לתקן, לנסות לכפר על המעשים שלא אני עשיתי, לשפר עולם שלא אני בניתי,
מה יהיה?
אני לא אחראית על החיים של כולם, אבל כולם מנסים להכנס לתוך החיים שלך ולתקן בהם משהו.
לתקן אותך בתור בן אדם, להכניס לך לראש אידיאולוגיות שונות, לנסות להחדיר לך למוח את הדעות מנוגדות משלך.
כאילו שאם תצליח לשכנע אותי היום אז תרגיש טוב יותר עם עצמך.
זה כמו לשכנע צבי קטן ללכת לנמר ולהשבע לו שהוא לא יפגע בו.
אני כבר יודעת שמשהו לא בסדר, אם אני לא טועה אני מנסה להגיד את זה, כבר בערך שנתיים.
בהתחלה התחלתי בעדינות, הייתה לי דילמה להסתיר ולהעמיד פנים, ואז החמיר המצב והתחלתי לזעוק לקצת יותר עזרה, אבל לא, זה בדיוק השלב בחיים שגרם לי להבין שיש מציאות, שאנשים נוטים לחלות במחלה כזאת שקוראים לה "אנושיות" , והתסמינים של המחלה הזאת הם : אגואיזם, אדישות, וסתם התעסקות יתרה בקקי שלהם (שלרוב הוא לא באמת קקי ) במקום לעזור לאנשים שצריכים אותם, כיום, אני כבר לא מתרגשת מזה, אני אפילו כועסת על עצמי שאני ניסיתי להסביר וניסיתי לבקש שיעזרו לי, אולי לפעמים יש לי עדיין את המשפטים האלה :" אני צריכה אותך, אני לא יודעת מה לעשות, אוף, מה יהיה? , מה אני עושה ?"
אבל אנשים התרגלו זה כבר לא אומר להם דבר,
חח הם גם לא צריכים לדעת מאיפה זה בא, הם לא צריכים לדעת שמאחורי האוף מסתתר לו המשפט "תראו , תסתכלו עליי העיניים שלי כבר לא דומעות... הן כבר מדממות מהיבלת שנהייתה להן מכל הבכי"
ומאחורי האני צריכה אותך עומד "אני מרגישה שאני עוד כמה רגעים פשוט נופלת וכרגע אתה הכתף היחידה שיכולה לתת לי להשען" מאחורי ה" אני לא יודעת מה לעשות" מסתתר לו:" אם אני לא אראה את היופי שכולם רואים בעולם הזה אז מה נשאר לי לעשות כאן? לברוח? להשאר ולסבול?"
ומאחורי ה "מה יהיה " מסתתר לו:" תראו איך הכל נהרס, תראו איך אני מתפרקת , נשרפת מבפנים, כבר נופלות ממני חתיכות? מה צריך לקרות כדי שתראו את זה ברצינות ותעזרו לי לצאת מזה? מה? מה? מההההההההה?"
לאנשים נמאס מהר מצרות של אחרים, לא משנה כמה אנשים יאהבו אותך, זאת לא אשמתם. אתה הוא זה שצריך להתמודד עם הבעיות של עצמך, אף אחד לא יעזור לך בזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
