אני יכולה לבנות לעצמי מליוני עולמות, אבל רגליי מקורקעות כאן.
אני יכולה לשבת ולחייך לשמיים ולהיות מאושרת שאין להם סוף.
אבל אני כאן, מוגבלת במרחק אליו אני יכולה להגיע.
יש בי תקווה עד אינסוף על דברים שאף אחד לא רואה אבל אני מאמינה בהם.
אולי בחיי ראיתי מספיק כאב, יותר כאב מהרבה אנשים שנולדו לחיים מושלמים, אבל לעומתם לא איבדתי תקווה.
כי הסוד שלי כאן, בלב הוא יאיר את החושך,
מה נותר לבן אדם, חוץ מלבנות את ההגנות שלו?
מעגל האנרגיה שלו שתגן עליו, שתשמור אותו מאנשים שנולדו למציאות שגויה,
שחיו חיים שגויים, שרדפו כל חייהם אחרי משהו שלא שווה שום דבר.
שהרימו ידיים, ומחקו את החיוך, שוויתרו.
תחשבו על זה, כל חיינו אנחנו נלחמים.
ואל תגידו שלא,
תסתכלו מסביבכם, אתם חושבים שאם לא הייתם נלחמים, שאם הייתם מוותרים הייתם מגיעים לפה?
אסור לוותר, צריך להמשיך להלחם.
המטרה היא לא הניצחון, המטרה היא הקרב.
וגם אם זה קרב ברור מלחתחילה ,גם אם אתם יודעים שתפסידו, תדעו שזה לא העיקר.
הגורל ימצא אתכם, ואני פה כי אני צריכה להיות פה, ואתה שם כיאתה צריך להיות שם.
ואם אני אצטרך לקחת את כל מה שיש לי ולנסוע אעשה זאת.
כי שם יש מישהו או משהו שמחכה לי.
שיום יבוא ויהיה שם רק בשבילי.
אז אל תרימו ידיים, כי שום דבר לא ורוד בחיים,
ויש מכשולים, ויש דברים שכמעט לא רואים את הדרך לצאת מהם,
אבל בכל אחד ואחד יש את הכוח, לצאת מזה, ולהמשיך ללכת.
להתחזק, ולהמשיך להלחם.
יש משהו מאוד יקר בין ההפסד לניצחון וזה הדרך, הקרב שאנחנו עוברים לפני שאנחנו מגיעים לאחד מהסיומות האלה..
והסיומת לא חשובה, העיקר מה שלמדנו מהדרך שלנו.
ואם טועים, תדעו, יש עוד הרבה דברים שעלינו לעבור. החיים הם כן אינסופיים באיזשהו מקום.
שיהיה לכולם סוף שבוע נעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
