Angel Fall

חלומות נועדו להתנפץ, ואנשים נועדו לרדוף אחרי החלומות ולהאמין שחייבים להגשים אותם.

איך אפשר לדעת אם החלום שלנו הוא מה שאנחנו באמת צריכים כדי להיות מאושרים?

איך אנשים בכלל מעיזים לרדוף בביטחון אחרי משהו שאולי בסופו של דבר לא יגרום להם לאושר?

כל העניין הזה של תקווה ואמונה ש"אם רוצים אין זו אגדה" אז כן, המשפט עצמו הפך לאגדה בפני עצמה.

ואני עדיין נוטה לשכנע אנשים לחלום, ואני עדיין מאמינה שחלומות מתגשים,

הפסקתי לחלום לאחרונה, ביקשתי כל כך הרבה דברים, שכל דבר שביקשתי התגשם עד עכשיו, אני יכולה להשבע שכל דבר שביקשתי, לא משנה כמה הזוי הוא היה וכמה בלתי אפשרי הספיק לי רק לרצות אותו מספיק ולבקש וזה התגשם, אבל שום דבר ממה שביקשתי לא עשה לי טוב, ומה שעצוב שבאותו רגע שהתחננתי לזה, זה נראה לי הדבר היחיד שיעשה לי טוב, לכן הפסקתי לחלום, הפסקתי לבקש, איזה מן בזבוז של משאלות זה? לבקש ואז לסבול ממה שביקשת?

זה לא קצת פתטי?

בכמה הייתם מוכרים את היכולת שלכם לאהוב?

זה ממש נראה כמו השביל לגן עדן לא?

לאחרונה אני נקרעת בין כל הדברים שהצבתי לעצמי ואני לא מסוגלת לעמוד בהם , אולי אין מספיק זמן או כוח רצון או סיבולת.

בכל מקרה, כרגע חזרתי מהים, התנקתי קצת מהלחץ של כל החודשים האחרונים, כן כן , אפילו שעה אחת לשכב מתחת לשמש יכולה לעזור לבן אדם לאגור כוחות חדשים, כמובן שלא הכל הלך כל כך חלק, עם העובדה שאיך שיצאתי מהאוטובוס וירדתי לים, הרגשתי מוזר קצת ואחרי כמה דקות גיליתי שקיבלתי את המתנה החודשית, למזלי אליס הייתה בבוקה ביץ' והיא עזרה לי קצת , אחרי זה נקרעה לי השמלה והייתי מאוד קרובה לנסוע הביתה בבגד ים, בכל מקרה היה סבבה, עכשיו אני בבית, אלך לנוח טיפונת ואז לעבודה, אחרי העבודה אולי אלך לבאר או לDEEP לשתות משהו, בכל מקרה, כמה תמונות מהתקופה האחרונה.

חח כן כן בקבוק דיאט קולה, איזה שמן זה מצידי.

ככה אני בעבודה :

ייאללה הלכתי לנמנם קצת.

כן, סוף סוף נגמר השובע, כן כן בשבילי הוא נגמר רק היום,

סוף שבוע היה אחלה, אתמול היינו ביום הולדת של טריפ וסינייק,היה סבבה, מצאנו את עצמינו חוזרים הביתה הליכה ארוכה מאוד, והיום בבוקר ראיתי את הסרטונים שצילמנו בדרך, הכל תועד במצלמה, מהרגע שיצאנו מהחורשה עד לרגע שהגענו הביתה, היו שם כמה יציאות פשוט הזויות:

 אני : "בן של גוריון ..... מרקו אתה לא קולט את הקטע??? בן של גוריון.. הוא הבן של גור...יון. "

 מרקו :" בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה את מבינה  בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה  בלה בלה בלה קיצר..... הפואנטה היא ש... 

 אני : יש לי קקי.

אני :"וואי הייתי יכולה להשבע שהרגע ראיתי גולום בתוך האוטו הזה."

מרקו :"רגע יש לך שלשול או חרא חרא כזה..?"

אני :"מרקו אתה לא מראה את התצלומים לאף אחד .. באמ אמא שלך אם אתה ידיד טוב שלי... אם אתה בן זונה מניאק טוב אתה לא הולך להראות את זה לאף אחד".

מרקו :"איפה אנחנו ?" 

 אני :" מה אתה לא יודע איפה אנחנו ??? אנחנו ב............... טוב בוא נשב לעשן... זה מה שעושים אם לא יודעים איפה אתה נמצא..."

אני :"למה אנחנו יושבים?

מרקו :"כי יש לך חרא ..

 אני:"אה.

אני :" מרקו תדליק סיגריה.. נו תדליק סיגריה..

מרקו :" אבל אני לא אוהב צבליאורלהיהלעוזציה.

 אני :"חחחחחחחחחח בן גוריון.............. בן של גוריון ובית של העלמין חברים... בן גוריון ובית העלמין הלכו לגן בן של גוריות קיבל בתחת מי נשאר.

אני :"מרקו תדליק סיגריה.

מרקו: אבל אני רוצה להשאיר סיגריה ללילה.

אני: אתה לא מעשן בלילה שקרן, אתה עובד עלי.אל תרים עלי ת'קול, אל תצעק עלי.

מרקו:"אני אוהב לסגור את הדלת להדליק מזגן ולעשן,

אני :" אתה יודע למה? כי אתה מניאק. כי אתה ילד שמנת , כי יש לך מזגן.

מרקו:"וואו בני אדם................................ציייייביייייילייייייזצייייייה

אני : וואי אנחנו מזה לא הולכים דרך ג'סי כהן  אני לא יודעת איך משתמשים בגז מדמיע ברגע זה.. אני אשפריץ אותו לעצמי בפרצוף ואתחיל לברוח..

מרקו : מה?? לא.... את מדמיע איתו כאילו...

אני :"את מי אני מדמיע איתו....?

מרקו :"לא יודע...

היו עוד מלא קטעים, חחחחח אי אפשר לתאר!!

 היום בבוקר נסעתי עם ההורים שלי לטיילת ודפקתי ליטר בירה,

ואחרי זה ישנתי , ב 7 הלכתי לעבודה וישר אחרי המשמרת, הלכתי לשבת לשתות משהו בבאר מול העבודה, והכינו לי קוקטייל מזה חזק בלאט, הלכתי הביתה וספרתי עמודים, אני בסטלה הכי טובה של החיים, מחר אני הולכת לים לשתות בירה.

שיהיה שבוע טוב.

מרקו אתה האח הכי טוב בעולם!!!!! והידיד הכי טוב ביקום!!!!

שקט,

תעמדי זקוף, שלא יראה את הכנפיים.

על מה הוא מסתכל?

ואיפה נמצאת המחשבה ברגע זה?

הוא תמיד יסתיר במשפט מטופש את המבט השבור,

לטאטא את הכאב באכזבה שלך,

לרגע היא דמיינה שהוא עוד שם.

הוא טשטש את עצמו,

מה לומר עכשיו?

לשתוק?

איך זה שהכל נראה כל כך חסר תועלת לידו?

הוא שם את כל הדברים החשובים בצד,

ואותך הוא שם אפילו מגירה אחת יותר למטה.

בקטגוריית "מובן מאליו"

שקט.

תעמדי זקוף, שלא יראה אותך פורסת כנפיים.

הבנתי, הנה, ההכחשה , אני בדיוק נמצאת באותו מקום שבו באמת לא מודעים למצב, אבל אני מעבר לזה, אני מודעת. אני הבנתי תפסתי את זה, ניתחתי את המצב שלי, זה התחיל ממזמן, המון שנים לפני שבכלל ידעתי שיש כזה דבר נפש, כבר אז הייתה לי בעיה עם בדידות וחוסר מסגרת, בגיל 10 הפסקתי ללכת לבית ספר, ולא היו לי ממש חברים, ככה שיצא שהייתי יושבת הרבה מאוד זמן בבית לבד, עד שהגעתי למצב שהייתי ממש מדוכאת, אז עוד לא ידעתי שיש דבר כזה דיכאון, באותה תקופה חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, שאני חולה שאני משתגעת, כשהייתי חוזרת למסגרת זה היה עובר, בגלל זה פחדתי מהחופש הגדול כל כך פחדתי מהבדידות והלבד הזה שהיה משגע אותי,

לפני בערך 4 שנים זה התחיל, מחשבות משונות, מצבי רוח משתנים, והצד השני של העולם שהתחיל לפרוץ אחוצה, לא נתתי לזה משמעות בכלל, הייתי מעסיקה את עצמי כל הזמן ככה שלא יצא לי להיות לבד כמעט, אחרי בערך שנה, התחילו המחשבות ההזויות, דברים שהתחילו לקפוץ לראש, אחרי זה התחילו תקופות שאהבתי להתסגר בבית, להתבודד, ואז המצב התחיל להחמיר, העולם כבר לא נראה כמו שהוא היה פעם, המשמעות לחיים התחילה להתטשטש והיעלם, המחשבות שיש עוד משהו בתוך הראש הזה, התסבוכים עם האישיות שלי, שנאה כלפי עצמי, דברים שאהבתי לעשות פעם כבר לא עושים לי כל כך טוב, וגם החברים שלי כבר לא באמת חברים ורק מכניסים אותי ליותר ויותר דכאון, רצון לברוח מכולם ולנתק את כל הקשרים, הבוקר כבר לא כמו פעם, הוא כבר חסר משמעות, וזה רק מחמיר ומחמיר,  אני לא באמת מנצחת את זה, אני נותנת לזה לנצח אותי, כי אני מתכחשת, לעובדה שאולי אני צריכה עזרה,כלשהי לפחות.

פגישות בתאטרון שפעם היו בשבילי כמו בריחה מהמציאות עכשיו מעיקים עלי ומכניסים אותי עוד יותר לעולם המסריח שיש לי בראש, המוזיקה שפעם אהבתי כל כך לוקחת אותי למקומות מסוכנים בתוך המוח שלי , אפילו סופי השבוע  כבר לא עושים לי טוב, ולא מהנים כמו פעם, רצון מוזר פשוט לסיים עם הסבל הזה, והידיעה שאם זה נמשך שנים זה ימשך נצח. ולעולם לא יעבור, לא משנה איפה אני, ומה אני עושה העולם בתוך המוח שלי ממשיך להתקיים ואני מרגישה כאילו שהרבה מאוד נמלים עוקצות אותי מכל צד בגולגולת.

זה מוציא אותי מדעתי.

אני לא מאמינה שהיום הזה נגמר.

חרא יום אחושרמוטה. התחלתי לעבוד היום ב7 בבוקר תכננתי להגיע הביתה להספיק לעשות כמה דברים ואז לעוף לעבודה השנייה אבל מכמה סיבות הייתי צריכה להשאר בעבודה ולסגור ככה ששוב מצאתי את עצמי רצה לעבודה השנייה באיחור, סיימתי את המשמרת בעבודה השנייה עם 7 הזמנות (נחמד) ...ועכשיו סוף סוף יש לי כמה שעות לישון, מחר אני שוב מתחילה ב 7, בקטנה. השבוע הזה יהיה עמוס במיוחד, אני עובדת כל בוקר ב 7 כולל שישי בבוקר ושבת בערב. ככה שאני כמעט לא אצא , הייתי אמורה לקבוע תור לרופא אבל אין לי אפילו זמן להתקשר, אני גם מאוד מודאגת בקשר לאמא שלי , היא צריכה ללכת לרופא לבדוק כתם מאוד חשוד שגודל עם הזמן, אמא שלי גם רגישה לשמש ככה שאני נורא נורא מפחדת. אני מקווה שאני אקבע תור ושהכל יתברר כשטות ושאין סיבה לדאגה.

מה עוד? אה.. התחלתי דיאטה, סוף סוף יש לי מספיק כוח רצון להגיע לאן שאני רוצה להגיע, וזה למשקל 55, אני יודעת שזה לא מתאים לגובה שלי ובלה בלה בלה אבל אני רוצה להתקבל השנה לתחרות שהבטחתי לעצמי שאני אתקבל אליה השנה, קיצר בינתיים זה מרגיש לי טוב , מחר אני הולכת לקנות כמה דברים מיוחדים, אה וסוכרזית זה מגעיל, אבל אין ברירה.. אני מורידה את ה 10 קילו האלה. לא משנה מה יהיה .

אני מקווה שהכל יהיה בסדר, לשם שינוי מנסה לחשוב בצורה חיובית..

מה יהיה? אה? איך כל זה יגמר? לאן כל זה מוביל? לאן?

אני כל כך מוטשת מהכל .

אני מרגישה שאני רק רוצה לברוח, רק ללכת רחוק מכאן כבר, לנסוע לאנשהו איפה שאין אנשים, איפה שאין את כל זה , את הצעקות, את הנצלנות, את הדווקא הזה, את ההנאה של כולם לראות אחרים מתפתלים מסבל ומתחננים לקצת שקט,  למה אנשים לא יכולים פעם אחת לא לאכזב? למה אנשים לא יכולים לפחות פעם אחת לעשות משהו שיעשה טוב לאחרים ולא יפגע בהם?

אני רוצה לשקוע בשינה עמוקה כזאת,  שכולם יחשבו שאני מתה, מה יהיה? מה יהיה פאק מה יהיה? למה זה ככה?  מתי זה יעבור? איפה השקט? אני נחנקת, פשוט נחנקת ....... אין לי כוח .......... פשוט אין לי כוח.

לא אכפת לי מה יקרה, לא אכפת לי משום דבר כבר........ שיהיה מה שיהיה.... אני לא הולכת נגד הזרם יותר. מעכשיו אני נותנת לו לסחוב אותי לאן שהוא רוצה......... ומה שיהיה יהיה. אני כבר לא מפחדת מהסוף

דיי תעזבו אותי ..

בבקשה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני מתחננת פשוט תרדו ממני !

ערב טוב, אני דיי התגעגעתי לשעות המוזרות האלה לעדכונים,

אתם מכירים את זה שאתם רואים את עצמכם מחוץ מסירה? כאילו אתם ממש בתוך המים ולא יודעים לשחות?

אני חזרתי לפוסטים לפני שנה בערך ומצאתי משפט שכתבתי פעם,שאיבדתי את התמימות שלי והתבגרתי ובלה בלה בלה , באותה התקופה הייתי כותבת כל כך הרבה, אף פעם לא נגמרו לי המילים,  זאת הייתה מבחינתי הבגרות הסופית, באמת יכולתי לבטא כל דבר בצורה הכי מלנכולית שיש ואז להיות מרוצה ממה שיצא לי, עכשיו אני מוצאת את עצמי בשלב שלא ידעתי על קיומו, שלב שכבר מעבר לבגרות הזאת של לפני שנה, עכשיו זה השלב שבו אני כבר לא מסוגלת לבטא בשירה את הרגשות שלי כי זה מרגיש לי כל כך מטופש ומצד שני אני לא מצליחה להפסיק להרגיש את מה שאני מרגישה, זה אפילו מדכא אותי, הכתיבה והשירה היה פעם אחד הדברים הכי חשובים לי, אני לא יודעת איך הייתי שורדת את התקופה ההיא בלי לכתוב ולפרוק, ועכשיו, אין לי את זה יותר, צרור שלי מילים כבר לא עושה לי את זה, וכתיבה סוחפת כבר לא מורידה לי דמעות, זה לא פייר! מה עכשיו? ככה זה כאילו? שמכל שנה לשנה אנחנו נהיה יותר ויותר מרובעים וכבדים, אני אשכרה מתקשה להחזיק את הגבות שלי , מרגישה כבר את הקמטים המדומים של הלב על המצח שלי, כן , אני בטח מדברת שטויות, אני לא רוצה להתבגר, אני רוצה לכתוב, אני רוצה שלא יהיה לי אכפת, אני רוצה לעשות טעויות, אני רוצה להתאהב ולעשות שטויות, וקוצי מוצי ובעעעע ובאסה ובא לי למות. וזה לא פייר כי אין את זה יותר.

הרגשות הם אותם רגשות, המחשבות הן אותן  מחשבות, אבל משהו השתנה, משהו חסר בכל זה. זה לא אמור להגמר כל כך מוקדם, אני רוצה להיות ילדה קטנה, אני לא רוצה לחשוב לפני שאני עושה דברים,אני לא רוצה את כל זה, זה לא אמור להתחיל רק בגיל 25 ומעלה? אני לא רוצה !!

אני רוצה לחזור לתקופה ההיא, שהכל נראה סופני כזה וקיצוני.

אנחנו מתבגרים מהר מדי וחבל שאי אפשר לשלוט בזה.

Every time I think of you
I feel a shot right through with a bolt of blue
It's no problem of mine
But it's a problem I find
Living a life that I can't leave behind

But there's no sense in telling me
The wisdom of the fool won't set you free
But that's the way that it goes
And it's what nobody knows
Well every day my confusion grows

Every time I see you falling
I get down on my knees and pray
I'm waiting for that final moment
You say the words that I can say

I feel fine and I feel good
I'm feeling like I never should
Whenever I get this way
I just don't know what to say
Why can't we be ourselves like we were yesterday

I'm not sure what this could mean
I don't think you're what you seem
I do admit to myself
That if I hurt someone else
Then I'll never see just what we're meant to be

Every time I see you falling
I get down on my knees and pray
I'm waiting for that final moment
You say the words that I can say

Every time I see you falling
I get down on my knees and pray
I'm waiting for that final moment
You say the words that I can say

חלאס נשבר לי, זין.

אני עפה מפה, בא לי להקיא כבר מכולם.

בא לי להקיא כבר מהכל.

מהשקרים, מהטיפשות, מהמניפולציות, מהקנאה, מהצביעות שלהם.

נמאס לי כל כך, החיים כבר לא מבאסים אותי כמו פעם עכשיו הם פשוט לא בשבילי במובן הכי פשוט של הדבר.

אני לא רואה אותו כמו שכולם רואים, הצחוק שלהם כל כך מזוייף כאילו ברגע זה הוא מתעלס עם היגון, ואני רוצה להקיא.

וזה לא עובר, ואף אחד לא יכול לעזור לי, הם לא מבינים שזה לא דיכאון, שזה דרך חיים, ואם לא אז למה כבר קשה לי להזכר בתקופות שהייתי מאושרת ? לא זוכרת ! באמת לא זוכרת ..

 אז אולי לא היו תקופות שהייתי מאושרת בהם? אולי אני כזאת? ואולי ככה צריך להיות?

אבל מה שבטוח שאני לא יכולה לסבול יותר אנשים שישפטו אותי, אני לא רוצה לשמוע יותר איבחונים על המצב שלי.

נשבר לי מהכל כבר,נשבר לי, ואני אפילו לא יכולה להגיד דברים ספציפיים שנמאס לי מהם, המצב רק מחמיר, אני משתנה והראש שלי נשאר אותו דבר, מכיל את אותן המחשבות , את אותן הרגשות, הכל נשבר ואני ממשיכה להתאכזב מהכל, נמאס לי , פשוט אין לי כוח יותר.

אני לא יכולה להסתכל על מהחלון כי השמיים האלה עושים לי בחילה, אם הם היו בצבע אפור אולי העולם לא היה נראה כל כך מזוייף וצבוע, והעצים האלה, שאם העלים שלהם היו בצבע שחור אז אולי היה אפשר לראות דרכם את כל מה שהם רואים בלילות, אולי דרכם היה אפשר לזהות אם הלילה עבר מתחתם עוד בן אדם ששבור ואף אחד לא יודע.

נשבר לי מהאגואיזם, נמאס לי שלא באמת אכפת. נמאס לי.

נמאס לי שאנשים משקרים לאנשים אחרים רק כדי להוכיח משהו לעצמם, נמאס לי שאהבה כבר לא שווה מה שהיא הייתה שווה פעם, שעכשיו בן אדם יכול לשקר שנים לבת זוג שלו במילים ומילים ומילים , ואז בשיא הפשטות להגיד שהוא בעצם לא אוהב אותה, ואף פעם לא. ואז לחזור אליה. נמאס לי מהצביעות הזאת, נמאס לי כבר מהכל, נמאס לי. אני לא יכולה לשים נקודה, כי יש כל כך הרבה דברים שאני אפילו לא יודעת לבטא במילים.

ואני שוקעת, ושוקעת...ושוקעת.....ושוקעת............... ושוקעת.........................

ושוקעת...................................... ואף פאקין פעם לא מצליחה  להרים את עצמי למעלה!!!!!!!!!!!!! ורק נעצרת לפעמים לתקופה קצרה, רואה עוד פרח קטן בשדה של קוצים ואז ממשיכה לשקוע... רק מהפחד לראות אותו נובל. וככה אני ממשיכה לשקוע, וזה הפך למצב כרוני, ואני אף פעם לא אראה שוב את האור שלי, המצב עגום, ורק עכשיו הבנתי כמה .

אני מבינה שאף אחד לא יעזור פה. לא הן. לא הוא. לא אף אחד. וגם אני לא .

ככה זה צריך להיות. אם כל הזמן הזה הם חשבו שזה עבר סימן שבעולם הזה אין אפילו אדם אחד שבאמת יודעת מה עובר עלי, וגם אני לא יודעת.

פאק איט.

1. לדעת שאמא שלי מאושרת.

2.למצוא את גבר החלומות.

3.למצוא את עצמי.

4.להיות אמיתית.

5.לדעת להגיד את חמשת הדברים שיעשו אותי מאושרת מבלי לשקר.

נתחיל בשיר אחלה,

אז מה המצב?

אצלי הכל בסדר, נמאס לי לדבר על עבודה וחוץ מעבודה אין לי ממש חיים אז אני סתם אחפור על שטויות.

מה הייתם עושים אם הייתם חוזרים הביתה יום אחד ואין בית, הבניין פשוט לא נמצא במקום? ובשום מקום? קחו בחשבון שאתם צלולים לגמרי . חחחח 

ומה הייתם עושים אם הייתם מתעוררים בבוקר ומגלים שאתם הגבר\אישה היחידים על כדור הארץ?

מצבים ומקומות מסויימים מוציאים מאיתנו אישיות שאנחנו מחביאים בחיי היומיום, באותה האישיות נמצאים כל הסודות והמתנות שניתן לנפש של האדם, אני הולכת למצוא את אותם הסודות.