אחרון חדי הקרן

בהיותו עיוור, לא הבחין פר האש בגבר הגבוה הניצב בדרכו עד שעמד מרחק צעדים ספורים ממנו. אז נעצר, ורחרח מעט באוויר; נהמה עלתה בגרונו, אך צלילה לא היה בטוח כמקודם. חד הקרן נעצרה אף היא, ושמנדריק נחרד לראותה כה אדישה, כה אובדת-דרך. "רוצי!" הוא שאג, מעל לקול נהמתו של הפר. "רוצי אל השדות!" אך היא לא הביטה בו; גם בפר לא הביטה עוד. ראשה היטלטל על חזה, והיא לא ראתה מאומה, מלבד אדמתו האפורה של האגארד.

למשמע צעקתו של שמנדריק התגברה שאגתו של הפר; המכשף הבין כי הפר להוט לצאת מן העמק – יחד עם חד הקרן. נדמה היה לו שהוא מבין מדוע: מעבר לנגה פר האש יכול היה להבחין בראשיתו של רמז לאור חם, מוצק יותר. השחר עמד להפציע.

"הוא מבכר שלא להיחשף לאור השמש," הרהר המכשף; "יש ערך לידיעה זו." הוא שב וקרא אל חד הקרן לנוס על נפשה, אך לא קיבל תשובה, זולת שאגת הפר. חד הקרן התחלחלה, ודהרה קדימה; שמנדריק זינק אל מחוץ לנתיבה, אך לא עלה בידו להתרחק מרחק הגון מנתיבו של הפר. עצמתו של הפר העיפה אותו ששה מטרים אחורנית; הוא התקשה לראות, ולהבות ריצדו מול עיניו. אי-שם נדמה היה לו ששמע את מולי צורחת.  

הוא נעמד על ברכיו, וכעת יכול היה לראות את חד הקרן והפר, שוב בשולי הסבך היבש. לו רק תנסה שוב לרוץ... אך רצונה לא היה בשליטתה עוד; הפר משל בו. המכשף אך הבחין בה לרגע, חיוורת ואבודה בין הקרניים הלבנות, בטרם חסמו הכתפיים האדירות את שדה ראייתו. הוא התנודד, מובס ויגע, ובעצמו את עיניו הניח לתחושת חוסר אונים למשול בו; ואז נעור בו משהו, משהו שלא נעור בו אלא אחת קודם לכן. הוא קרא בקול, מעוצם הפליאה והאימה.

הוא לא ידע לבטח באילו מלים דיבר הקסם מפיו; המלים נסקו מתוכו כנשרים, וכשעזבה האחרונה שבהן את גופו, התמלא ריקנות איומה, ונפל על פניו. בזה תם הכל. עוד בטרם ראה את אשר עשה, ידע כי העצמה חלפה דרכו לרגע, ועזבה אותו.