אחרון חדי הקרן

לרגלי הפר שכבה נערה, גוש מכווץ של אור וצל. היא הייתה ערומה, וגוון עורה היה כשל מפל-שלג בליל ירח. שיער עדין, לבן כקצף הים, ירד לה עד אמצע גבה. היא טמנה את פניה בזרועותיה.

"מה עשית?!" קראה מולי. "מה עשית?!" ובשכחה את הפר, רצה אל הנערה, וכרעה לצדה על הקרקע. פר האש הרים בכבדות את ראשו העצום, והסב את עיניו העיוורות לעבר המכשף. שמנדריק דימה לראותו נמוג לאטו באור האפרורי, לו גם עדיין בוהק היה כאש מעשה ידי אדם. המכשף תהה מה היה גודלו האמתי, ומה צבעו האמתי, בהיותו לבדו.

הפר גחן פעם נוספת מעל הנערה, ואחר פנה לאחוריו, והתרחק משם בפסיעות אטיות, יגעות. לאחרונה ראהו שמנדריק בעלותו מן העמק; לא צורה הייתה לו ולא צבע. הוא לא היה אלא אפילה, אותה אפילה אדומה אותה רואה אדם בעצמו את עיניו בכאב. קרניו התמזגו אל תוך צריחיה הקיצוניים של טירת האגארד.

מולי הניחה את ראשה של הנערה הלבנה על ברכיה, ואמרה שוב ושוב, "מה עשית?!" פניה של הנערה, שהיו שלווים, קרובים לחיוך, בשנתה, היו הפנים היפים ביותר שראה שמנדריק אי-פעם. הוא נרתע לאחור. מולי העבירה את שערה המוזר של הנערה בין אצבעותיה, ועל המצח, בין העיניים העצומות ומעליהן, הבחין שמנדריק בסימן – בולט מעט, וכהה מן העור המקיף אותו. לא הייתה זו כוויה, ואף לא צלקת; יותר מכל דמה הדבר לפרח.

"מה זאת אומרת, מה עשיתי?!" הוא תבע ממולי. "רק הצלתי אותה מפר האש בקסם, זה מה שעשיתי. בקסם, אישה – בקסם, של אמת, בקסם שבחר לעבור דרכי!" הוא היה מרוצה עד כדי חוסר-אונים; הוא רצה לרקוד ולעמוד דומם בעת ובעונה אחת, ובראשו התערבלו נאומים ארוכים, אך הוא לא חש צורך לומר דבר. הוא צחק צחוק מטופש, ניתר על שתי רגליו, איבד את שיווי משקלו ונפל לצדה של מולי.

"תן לי את הגלימה שלך," אמרה מולי. המכשף בהה בה. היא רכנה קדימה, הסירה את הגלימה הבלויה מעל כתפיו ועטפה בה את הנערה הישנה. הנערה זרחה מבעד לאריג, כשמש המאירה מבעד לעלים.

"את בודאי תוהה איך אני מתכוון להחזיר אותה לצורתה המקורית," אמר המכשף; "אל לך לתהות. העצמה תעבור דרכי כאשר יהיה לי צורך אמתי בה; אני יודע זאת כעת. יום יבוא והיא תעשה זאת כשארצה, אך יום זה, עדיין רחוק הוא." הוא אחז בידה של מולי, בעצמה לא פחותה מזו שבה אחזה היא בידו קודם לכן: "את צדקת, מולי," הוא אמר. "צדקת! העצמה ישנה, ושלי היא."

מולי חילצה את זרועה מאחיזתו. הנערה נאנחה, והסבה את פניה מן השמש הזורחת. מולי אמרה, "שמנדריק, בן-אדם עלוב שכמותך, מכשף שכמותך, אתה לא רואה – "

"רואה מה? אין מה לראות." אך קולו היה קשה ועוין, ופחד ריצד בעיניו הירוקות. "פר האש תוקף חדי קרן, ולכן היה עליה להיות משהו אחר. את ביקשת ממני לשנות את צורתה; מה מפריע לך עכשיו?"

מולי נדה בראשה בלאות, כאישה זקנה. "לא ידעתי שאתה מתכוון להפוך אותה לנערה בת-חווה," היא אמרה. "היית מיטיב לעשות..." היא לא סיימה את המשפט. ראשה פנה אל הטירה, אך ידה הוסיפה ללטף את שערה של הנערה הלבנה.

"הקסם הוא שבחר את הצורה," ענה המכשף. "קוסם-יריד יכול לבחור בטכסיס זה או אחר, אך מכשף של אמת הוא כחמור, הנושא את אדונו על גבו לאשר יצווה. המכשף קורא לעזרת הקסם, אך הקסם בוחר כיצד להושיט אותה. אם הקסם בחר להפוך חד-קרן לבן-תמותה, הרי שלא היה דבר אחר לעשותו." פניו בערו בקדחת שביעות-רצונו העצמית, והם נראו ילדותיים מתמיד. "אני שליח," הוא אמר; "אני כלי, אני צינור – "

"אתה אידיוט," צעקה מולי. "אידיוט, אתה מבין? אתה מכשף, אין ספק בכך; אבל אתה אידיוט." הנערה הקיצה; אגרופיה נקמצו ונפתחו, ועפעפיה רפרפו ככנפי ציפור זעירה הכלואה בכף. שמנדריק ומולי הביטו בה; היא נאנחה שנית, ופקחה את עיניה.