חחח סורי שהתעכב [אהמנועה] אבל הנהD:
פרק 13 [שאני כותבת שוב ~__~]
אחרי שדיברנו קצת אופרי אמרה "אור, את חייבת לדעת משו" "מה?" הם הסתכלו אחת על השנייה. "מה?! מה קרה?!" "זה שון.." נופר אמרה. "מה איתוו?" "הוא תלה את עצמו היום בבוקר". "חח שון לא תלה את עצמו. שון לא יעשה את זה. הוא לא. הוא פשוט לא, הוא עושה שטויות וטעויות אבל לא להתאבד, לאלא זה לא שון" התחלתי למלמל במהירות והן כבר לא עקבו אחרי. "חח זה לא הגיוני. אני בבית חולים פעם שנייה בגלל המשקל שלי ושון מתאבד חח. זה לא יכול להיות חח. אני בסדר. וגם שון בסדר. הוא לא התאבד" המשכתי למלמל. "אור את בסדר?"נופר שאלה אותי. פתאם יצרתי קשר עין בפתאמויות לאחר בהייה ארוכה בקיר. "לא" עניתי. לא היה להם מה להגיד מה אומרם אחרי שמישהו התאבד? יש מילים נכונות?. סובבתי את מבטי שוב ישר אל מול הקיר ומלמלתי "זה באשמתי" "הא? מה באשמתך?" הן אמרו. "שון. הוא בא לפה אתמול והתווכחנו, זה לא נגמר טוב" "מה?! מה קרה אתמול?!" אופיר אמרה. "הוא..הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא לא יכול בלעדי.." "ומה אמרת לו?!" "צעקתי עליו שיפסיק ושאני לא רוצה אותו, צעקתי עליו שיעזוב אותי" ושוב לא היה להן מה להגיב. רק לבהות ולנסות לחשוב על משהו לנחם אותי. "מה את רצינית?" לבסוף נופר אמרה לי. "כן.." "פאק" שתיהן מלמלו. רגע, זה לא הרגע שהן צרכות לנחם אותי או משהו כזה?. נשכבתי וסובבתי את הראש לצד השני. "אור את בסדר?" אופיר שאלה בהיסוס, הרגישה שהם לא רצויות. "תלכו" לחשתי. "מה? נופר אמרה. "פשוט תלכו!" צעקתי ברגע שזלגה לי דמעה יבשה. פתאם שמעתי אנשים מתרוצצים, עגלה של מיטה נעה במהירות וקולות עם מונחים של רופאים שהחלפו מהר בינהם. קמתי והבנות היו כבר בדלת החדר מתבוננות במתרחש. "זה שון!" נופר צעקה ברגע שעגלת החולה והרופאים חלפו על פניהם. "מה?!" צעקתי חזרה. "אחות אחות!" אופיר קראה מיד לאחת מהאחויות המרובות שנעו איתם. "הוא בסדר?" "הוא יהיה בסדר" הרופא הבכיר ענה. אחת מהאחיות נשארה מאחור והתקרבה אליהן בהליכה מהירה. "אתן קרובות משפחה של שון?" "לא אנחנו איתו בכיתה" אופיר ענתה. "יש לך דרך ליצר קשר עם הוריו, תזערו לנו מאוד" נופר הסתכלה עלי והסתובבה ישר ואמרה "אמא של אור פה" היא הצביעה עלי והמשיכה "היא תוכל ליצור קשר איתו" "נהדר, טפלו בכך בבקשה" האחות ענתה ומיד רצה חזר לחדר הניתוח. "אחות!" אופיר קראה לה שוב. "כן?" "מה עם שון? הוא יהיה בסדר?" "אנחנו נעשה את כל מה שביכולתנו" והיא הלכה. הייתי בשוק . שון לא מת. שן לא מת. שון לא מת. משום מה הייתי מאושרת. אולי למרות הכל , הרגע הזה הוכיח לי, הכמעט מוות הזה, הוכיח לי שאני אולי רוצה אותו. רגשות מעורבים הכילו אותי. "אוור! שמעת את זה? שון לא מת! את יכולה להרגע" אופיר אמרה לי "כן, האחריות נפלה ממך" נופר הוסיפה. הא? אחריות?. לא היה לי כוח הלתווכח. "טוב" אמרתי וקמתי מהמיטה. חיפשתי את אמא שלי. הרגשתי מוזר להתלהך עם אינפוזיה. חיפשתי את אמא, לבסוף ראיתי אותה משוחחת עם אחת העובדות בבית חולים. "אממא!" קראת לה מהר. "מה את עושה?! את לא אמורה לקום מהמיטה!!" היא הלכה מהר לכיווני וצעקה. "אמא זה שון" "מה? מה שון?" "שון מהצבפר שלי?" "נו מה איתו?" "הוא ניסה להתאבד היום" "מה? למה?" לא רציתי לגהדי, לאלא אני אל יכוהל להגיד. "אא אני לא יודעת" שקרתי. הרגישו את זה בקול שלי. "אבל הוא עכשיו הגיע לבית חולים, את יכולה בקשה לדבר עם ההורים שלו האחות ביקשה" "אוקי סבבה אני מיד אטפל בזה ותזחרי למיטה שלך!" "בסדר בסדר" הסתובתי. מאין נחמה היתה לי בלב. אני לא יודעת למה אבל אני כלכך שמחה ששון בסדר, או לפחות יהיה. אני מקווה. בזמן שהתהלכתי חזרה לחדר רצו לי מחשבות. חלפתי ליד לוח הניתוחים. מיד חיפשתי את הניתוח של שון. הסתכלתי על השעה, השעה היתה 11 בבוקר, והניתוח ההגיוני היחד שהיה זה שטיפת קיבה ועוד משו לא ברור בחדר ניתוח 2. הסתובבתי והלכתי לחפש את החדר ניתוח ולבסוף מצאתי אותו. חיכיתי בחוץ. לא יכלתי לסבול את זה. מהתיישבתי על הרצפה, נראי כמו מסכנה עם האינפוזיה שלי אבל לא היה לי איכפת. אחרי חצי שעה שמעתי את דן קורא לי. "אוור!!" כמה פעמים. הסתובבתי לא ראיתי אותו . "דן?" קראתי חזרה. הוא רץ אלי אלי וחיבק אותי מהר "או הנה את! חיפשנו אותך בכל הבית חולים" "הא? מה? למה? ומי זה אנחנו?" "כי באתי ולא היית בחדר שאלתי את אמא שלך והיא חשבה שאת שם ואז אני היא והאחות חיפשנו אותך, העיקר שאת בסדר. בואי נחזור לחדר שלך ולאמא שלך" "לאלא. זה הניתוח של שון בפנים, ראיתי שכתוב" "מה? איזה ניתוח? מה קרה לשון?" "הוא ניסה להתאבד, איך לא ידעת??" "מה?! בגלל אתמול?!" "אני לא יודעת. אני פוחדת דן." הוא חיבק אותי שוב "יהיה בסדר, אבל בואי לחדר אמא שלך דואגת." "לא, אני לא זזה מפה. המתח הורג אותי" "אור נו בבקשה" הוא התחנן אלי. פתאם הדלת נפתחה ויצא משם רופא. "רופא רופא! מה עם שון?" "מה אתם עושים פה? זה לא המקום לחולים ומבקרים. אתם יכולים לחכות בחדר שלך או בחדר המתנה. " "מה עם שון ??" שאלתי בייאוש. "אנחנו עושים את כל מה שביכולתינו" אוח כל כך נמאס לי לשמוע את זה! "ומזה אומר בדיוק?!" "היו קצת סיבוכים".
אחח אני גאה בעצמי, סופסף עשיתי פרק XD
נועה תהניD:
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
