הגעתי למצב שלא אכפת לי אם קוראים פה או לא.
עברתי כל כך הרבה שנשארתי אדישה (ושמנה)
אז מה היה לנו?
תיק שנסגר... (כמה התפללתי לזה), וכמה בכיתי מאושר ועצב שזה נגמר. תשאלו למה עצב?! לא יודעת.. אולי כי זה הדבר היחיד שנשאר לי ממנו..
הכלב שלי נעלם, וקיבלתי חדש.(ברור שזה לא אותו הדבר)
טסתי לחול, הרגשתי בעננים, חרי יום אחד ואביב אחד, שכחתי הכל.. וחטפתי כאפה. כל מה שהיה שם פשוט נשאר שם, לצערי.
הוא פתח אצלי משהו שלא היה קיים, היה לי את הרצון הזה למשהו חדש, הרגשתי אחרי 9 חודשים מאז האקס משהו למישהו.. והוא נעלם.
ולא הוא לא שיחק בי.. היה לו כל כך הרבה הזמדוניות והוא לא עשה כלום "__ אמרה לי לשמור עליך" כשהיינו מסטולים ברמה מטורפת.
היה לי כיף איתו, אז חוץ מנשיקה לא היה כלום.. אולי עוד כמה נשיקות. רציתי אותו, והייתי סתומה כדי להגיד לו "מה שקורה ב..נשאר ב..", כשהוא כל הזמן הבהיר לי כמה הוא רציני. הלוואי ותיהיה לי את הדרך לתקן.
אני לא אחת שנדלקת ומתאהבת בקלות.. פעם שנייה שזה קורה לי , ופיספסתי.
בקשר לדיאטה, השפל של חיי.
" ואי ליאן את נראת יותר טוב כאילו התמלאת פעם זה הי המגעיל"
"ואי ליאן שמנת"
"יפה לך ככה"
"צמוד עליך המכנס"
וזה חלק....
לא יודעת כמה שוקלת. מפחדת.
הבנתי על עצמי כל כך הרבה.. איך אמרו לי?! "כשאתה לבד אתה לומד הכי הרבה על עצמך"
וזה נכון. ואחד מהדברים שלמדתי , זה שאנה תמיד פה. גם כשאני לבד.
חייבת להרים את עצמי, הדיכאון, הבכי הזה הרסו לי את החיים.
חייבת להיות בנאדם חדש, עם חלומות, מטרות, רגשות טובים.
בנתיים אני חלשה, בוכה,דיכואנית..
הלוואי ויהיה לי את הכוח לקום, ולא לחזור להיות כמו פעם.. להיות יותר טובה!!!
איחלתי לעצמי בהצלחה. שמנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
