מדהים איך עצב של מישהו הופך להיות העצב שלי, משפיע עלי מבחינה נפשית/ריגשית, גורם לי לרצות לבכות.
או אפילו להפך, כשמישהו שמח גם אם אהיה הכי עצוב שבעולם, יופיע החיוך הזה, החיוך שכולם אוהבים...
זה משפיע עלי הרבה פעמים המצבים האלו...
היום הייתי בלימודים, (משלים בגרויות) ואחת ידידה טובה שלי שהכרתי שם סבא שלה נפטר ביום ראשון, רואים את העצב והערפל שסבב אותה.
ומכל שעור אפשרי השעור היום היה על דין מוות, משמע מקריי מוות ומה הדין במידה ש...
אחת הדוגמאות שהמורה נתנה זה סבא שבן כ80 חותף מחלה בריאה וכתוצאה מכך נפטר, כמעט במדויק מה שקרה עם סבא שלה /= המסכנה ברחה החוצה מהשיעור להירגע.
איך מכל שעור אפשרי דווקא עכשיו דווקא כשסבא שלה נפטר יש שעור שעוסק בנושא מוות?!
נהייתי עצוב, זה הזכיר לי את העצב שחשתי כשסבא שלי וסבתא שלי נפטרו, העצב החסר תחתית.
יכלתי לבכות מרוב עצב שחשתי בגלל מצבה, למזלי אני חזק מספיק כדיי לא לבכות...
ברחתי משם בסוף השעור, לא נשארתי להיפרד, לא הייתי מסוגל, הרגשתי חסר יכולת לעזור, חוץ מכשהיא סיפרה לי על המקרה ואמרתי לה שכל דבר שהיא צריכה היא יכולה לפנות אלי אני אהיה שם בשבילה...
מדהים איך בשניה משהו השפיע עלי להגיע למצב כזה של כמעט בכי, כאשר מצד שני אני מאוד שמח, יש לי סוף סוף מישהו שנראה מבטיח...
לא מפסיק לרגע לחשוב עליו, כל שניה הוא עולה לי בראש, כל כמה זמן אנחנו מדברים אפילו אני שולח לו הודעות במהלך היום...
לפחות יצאתי מזה ברגע שחזרתי הביתה ודיבור עם החבר, זה הרגיע אותי לשמוע אותו.
מחכה כבר ליום ראשון שיהיה לנו את השבוע שלנו לבד.
אז להתראות לבינתיים,
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
