אצרח אותך כל הדרך הביתה

התקשרתי בדמעות אליו, אחריי ששוב פעם אכזבתי את הממונים עליי, אחריי שעשיתי טעות גורלית

אמרתי לו שאני כישלון והוא צעק עליי שאני סתם מתבכיינת. הוא צודק, אין מה לעשות. אחריי זה שאל אותי איפה אני, אמרתי שאני ליד המגרש פיזורים. הכריח אותי לבוא לש.ג., "תביאי ת'נמשים שלך לפה" הוא אמר, ואני הייתי כל כך נסערת שלא יכולתי להפסיק לשהק תו"כ בכי. כל כך רציתי לבוא אליו, אבל פחדתי מהכעס שלו עליי. הוא פחד שאני אעשה לעצמי משהו שוב.

הגעתי בסוף. היה עוצר אז אף אחד לא יצא והייתה התגודדות עצומה של אנשים בש.ג.

הוא לקח אותי הצידה והחזיק לי את היד, שילב את שלו בשלי וניסה לעודד אותי באיומים האופייניים לו (מכות).

צחקתי והרגשתי טוב יותר.

אחריי כארבעים דקות הוסר העוצר ומתוך השער פרץ זרם של חיילים החוצה. הלכנו ביחד עד לצומת, ומשום מה הוא היה מאושר.

"בואי נתנשק." הוא אמר לי.

כמעט השתכנעתי.

 "זה לא בסדר"

"מה תעשי אם אני מנשק אותך עכשיו?"

...........................................................................................................................................................