מצד אחד:
אני מחפשת אותו כל יום, מחכה לראות אותו כדי להתעודד, כדי לקבל את התשומת לב שבלעדייה אני לא יכולה, לא משנה שהיא חלקית. לא משנה שה"אני אוהב אותך" הוא בעצם "אני אוהב אותך" מסוג שונה לגמריי, המילים הן אותן מילים, והן נוטעות בי תקווה אכזרית. למרות שהמשרדים של שנינו רחוקים אחד מן השני אני ממציאה טיולים מונפצים למרפאה, לשק"ם, ללשכה, סתם ככה לראות אולי הוא במקרה מוביל את החיילים שלו לנשקייה או משהו, או אולי הוא עוד רגע יגיע לחדר אוכל. הפלירטוטים, הנגיעות שלו, הליטופים, הפעמים שהוא צובט לי בעדינות את הלחיים, ומסתכל עליי בעיניים החומות שלו (אני כל כך אוהבת עיניים חומות) גורמות לי לשכוח מה זה שיברון לב, גם אם רק זמנית. להיות לידו כשהוא עצוב, להרגיש את היד שלו על הרגל שלי מתחת לשולחן בחדר אוכל, לזהות את ההליכה שלו מרחוק ואת הפנים הכהות שלו שמזהות אותי בחזרה ומסמנות לי לחכות לו, לשמוע אותו כאילו מתלבט בשאלת ה"מה היה קורה אם היינו ביחד?", להתאכזב מלא לראות אותו יום שלם ולסמן את אותו היום כמבוזבז, כל הדברים האלה לוקחים אותי למציאות שונה ושקרית, ולמרות שאני לא מאוהבת, אני מתעודדת מהעובדה שאולי יכולתי להיות, ואולי אני אהיה - אבל סביר להניח שלא.
מצד שני:
רודפים אותי סיוטים, כל לילה, כל הלילה, סיוט אחריי סיוט אחריי סיוט. כל לילה אני בוכה בכאילו מחדש, כל לילה אני מתה מחדש, כל לילה מישהו עוזב אותי מחדש. כל לילה אני נשארת לבד, מתעוררת בהרגשת מועקה שלא מפסיקה לגדול. אין יותר חלומות טובים - וגם החלומות הטובים בכאילו, מתירים מאחוריהם אמת מרושעת - בגידה, שנאה. ייסורי המצפון לא עוזבים אותי גם כשאני מנסה להירדם וגם כשאני לבסוף נרדמת. שום כדור לא משפיע עליי. הייסורים רודפים אותי גם כשאני ישנה, באף אחד מהחלומות אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו, שעזב אותי, מה שמראה לי שבכל מה שנוגע להתגברות - נשארתי כמו שהייתי: לא מסוגלת להמשיך הלאה מבלי לדשדש בשנאה עצמית. הרס עצמי, זו מילת המפתח. אני מפחדת שיום אחד, החתכים כבר יהיו עמוקים מדיי. אני מידרדרת יותר ויותר ויותר ויותר. ושוב, לאחר תקופה ארוכה של אושר לא מציאותי, אני לבד, ואין אף אחד שיכול להיות איתי בזמן הקשה הזה. פשוט אף אחד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
