את הקטע הבא ארצה לבקש ממכם הקוראים דבר אחד - לאחר הקריאה, תגיבו ותרשמו מה לפי דעתכם כותרת הסיפור צריכה להיות.
חושך. לילה. צלצול טלפון צורם.
"הלו? מי זה בשעה הזאת?" קול עייף אמר.
"שלום גברת כהן? מדבר דן לוגסי מהסוכנות רואה ובלתי נראה. יש לנו תוצאות." קול גבר צעיר ענה.
עינייה העייפות של גברת כהן נפתחו בערנות ובמהירות, "יופי. אני אגיע תוך 20 דקות." קולה של גברת כהן היה צלול וברור.
20 דקות לאחר מכן.
דפיקה על דלת. חריקת דלת חלשה.
"איפה זה?" דברת כהן אמרה בכמעט תקיפות.
"בואי איתי, זה במשרד." דן לוגסי ענה.
לאחר כשעה.
"תודה רבה. אני אצור קשר לגבי התשלום, זה לא הזמן המתאים כרגע." גברתכהן אמרה בכיווץ קטן של גבותיה, כאשר החזיקה בידה חבילה קטנה וחומה.
"כן, ברור ברור. שיהיה לך בוקר טוב גברת כהן." דן לוגסי ענה.
גברת כהן יצאה מהדירה ופסעה כמה צעדים לעבר המעלית, לחצה על הכפתור וחיכתה בסבלנות.
כאשר גברת כהן נכנסה למכוניתה והתניעה אותה כבר היה אור בחוץ. הטלפון שוב השמיע את צלצולו הצורם.
"נו, מה עכשיו?" מילמלה בזמן שלחצה על הכפתור לענות.
"הלו?" גברת כהן שאלה.
"שלום שרה מתוקה, בוקר טוב! מה שלומך?" קול גברי רך ענה בצידו האחר של הטלפון.
"הו, שלום וברכה לך מה לוי היקר," אמרה גברת כהן בחום. "קולך יפה הוא לאוזניים עייפות" אמרה באנחה.
גברת כהן בינתיים הניחה את החבילה במושב לצידה, והחלה לצאת מהחנייה.
"מה קרה שאוזנייך עייפות שרה? בדרך כלל את פצצת אנרגיה." קולו הנעים של מר לוי ברמקול מילא את חלל הרכב.
"היו לי סידורים על הבוקר. אני עכשיו בדיוק בחזרה הביתה." גברת כהן נאנחה שוב.
"למה הביתה יפה? בואי אליי אני אכין לך ארוחת בוקר וקפה, משהו משהו. את מכירה את הקפה שלי." מר לוי צחק בנועם וגברת כהן חייכה לעצמה והתפתתה להיענות להצעתו. ארוחת בוקר וקפה נשמעו טוב.
"טוב, אבל רק לקצת, יש רשימה ארוכה לעשות עוד היום. אני אהיה אצלך בחצי שעה הקרובה." בקולה נשמעה הקלה מסוימת.
"אני כבר אתחיל להתארגן כאן. להתראות מתוקה." בקולו של מר לוי נשמעה ציפייה.
"ביי אברהם, נתראה." גברת כהן ניתקה את הטלפון, עצרה בצד הכביש ונשענה בכיסאה. "אולי ליום הזה יש תקווה בכל זאת.." אמרה לעצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
