Everything Changes

שיר לכבוד השואה.

There's noone that listens

noone that sees

there's noone that cries

noone that weeps

and when darkness falls

i'm here all alone

here in this tomb

my name no even engraved on a stone

not even a sign or a mark

that shows that im here

that i'm even alive

only more dead

more dead that arrive

and sometimes, just sometimes

i hear from below

a breath, a heart beat

of another human soul

בחייאת אנשים, תהנו מהחיים שלכם, אל תבזבזו אף לא שנייה. אף פעם אין לדעת מה יקרה בשנייה הבאה.

בהצלחה!

אנג'י

אני יושבת במקום הקבוע

שותה לי שוקו חם

הזמן מרגיש לי קצת תקוע

והזיכרון קצת נעלם

בחוץ יורד הגשם, כולם במעילים

רק אני יושבת וחושבת על המילים

המילים שאמרת נחקקו לי בזכרון

והמחוגים לא מתקדמים בשעון

המילים שאמרת כמו צלקת לי בעור

ואליך אני מתגעגעת מאד

המילים שאמרת, "אני הולך, ביי"

לא שמת לב לגשם שנטף מעליי

הכוס שלי כבר ריקה

וגם העיניים למזלי הרע

כבר צקמתי ושילמתי ת'חשבון

זוג בא והתיישב לי בשולחן

אבל לא הסתכלתי לאחור..

והמילים שאמרת שוב עולות לי בראש

הנה הן, אחת שתיים ושלוש

המילים שאמרת היו לי לסכין ללב

תוכל לשמוע אותו נסדק אם תתקרב

המילים שאמרת "אני הולך, ביי"

לא שמת לב לגשם בעיניי

אז כבר הגעתי הביתה

והתיישבתי על הספה

בוהה בטלוויזיה בלי סיבה

אתה יודע, היא מכובה..

והזמן שוב מרגיש לי תקוע

ואין ממנו מנוס

אני לא יכולה עוד לנוע

חבל שלא ציפיתי זאת מראש

המילים שאמרת כל כך פשוט ואכזרי

הכל מבולגן לי בראש

למה דווקא אני?..

והמילים שאמרת היו לי כסכין ללב

תוכל לשמוע אותו נשבר אם תתקרב

"אני הולך, ביי" זה באמת כזה פשוט?

ולעומת זאת היה מה שהיה

ואין להחזיר את הזמן שאבד

ואת המחוגים לאחור

אבל אולי תנסה לקרוא בין השורות

ולהסתכל בין הכיסאות

כי כבר נפלתי בינהם

ובשורה התחתונה..

אני חושבת שאני כבר לא אוהבת אותך.

===================================================================

אומר זאת שוב, כל אחד כואב, כל אחד סובל, כל אחד נשבר\ישבר לו הלב.

אאחל לכם זאת מכל הלב, בהצלחה וכל טוב.

אנג'י

לאחרונה קראתי הרבה ספרים שעוסקים ב.. נו אפשר לומר סקס. אחד שמאד ריגש אותי היה זיכרונותיה של גיישה מאת ארתור גולדן. זה סיפורה של גיישה לשעבר שחיה "כרגע" בניו יורק ומגלה ל"קורא" את סיפור חייה. חלקם מכם בטח ראה את הסרט, שגם נורא מרגש אבל לא מדויק בלשון המעטה.

בקיצור, אני בגיל כמעט 17 כיום עם חבר יותר משנתיים (תסיקו לבד מה אני מתכוונת) מגלה שסקס מוחבא בכל כך הרבה מהרבדים בחברה והתרבות שלנו, משהו שהיה קיים גם ביפן של שנות ב-30 וגם בכל אחת המדינות, כל אחת מהשנים מאז שהעולם קיים.

כלומר, מה עושה את הסקס מרכז המחשבה היום?

סקס אפיל בפרסומות שרואים בחורות מלקקות גלידות וחסרות כל מחשבה מקורית, עם שיער מחומצן לרוב, איפור כבד כלכך שאי אפשר לזהות מהמסכה לפרצוףהאמיתי, שגם הוא מוחבא מאחורי מסכה מחייכת שמתחת למסכת האיפור..

ברצינות. מה קרה?

אני יודעת שהמון אנשים כותבים על זה, והמון אנשים מתלוננים ומקטרים ובלה בלה בלה, אבל תאכלס מי עושה משהו?

גברים עדיין מזילים ריר על בחורות חצי ערומות, או משהו שגם נפוץ ובנות על גברים חצי ערומים.. נו באמת קצת צנעה! קצת כבוד עצמי! אני שומעת כל יום על בנות שאומרות שהן "רוצות לתפוס זיון במסיבה הלילה כי הן חרמניות אש"..

כולם יודעים, כולם שותקים, כולם לא עושים דבר.

אני לא פמיניסטית, אני לא שוביניסטית, אני לא רוצה לשלוט ברצון החופשי. אבל מה שהולך על העולם הוא לא רצון חופשי. דחפו אותנו בנות, בנים צעירים זקנים השואו ביז הפרסומות.. דחפו אותנו להיות כאלה..

מתי זה ייפסק? מתי כבר ייגמר?

מתי כבר?

תגידו את האמת, מתי הפעם האחרונה שבאמת הסתכלתם לשמיים ואמרתם תודה שאתם בכלל חיים עד היום?

מנטרה לחיים רוחניים טובים:

 "המצווה הגדולה ביותר ביהדות היא לשמור על היחסים בין אדם וזולתו."

אנג'י

נכון לפעמים אתם מרגישים קצת...

קצת... מאוכזבים?

קצת... עצובים?

אולי עייפים, מיואשים?

פשוט מעוצבנים?

כולם נגדכם פתאום, שום דבר לא מסתדר...

כאילו אתם לבדכם לגמרי, ולא משנה מה אתם עושים,

שום דבר לא מצליח..

אתם לא לבד לגמרי.

יש לכם לפחות אותי.

גם אני לפעמים בודדה, עצובה עצבנית ועייפה,

ומעל הכל גם מיואשת.

אבל אתם יודעים מה?

לא אתן לזה לעצור בעדי, כי אם אני כן אתן לזה,

איך אוכל אי פעם להיות מאושרת, שמחה

מלאת תקווה ואנרגטית,

שלווה ואחזיק את היד של האהובים עליי...?

הבטחתי ציורים. הסורק עובד :)

תהנו!

מנטרה לחיים אוהבים:

כשהאפלה משתלטת, תמיד תדאג שיש לך יד להחזיק.

אנג'י