הבלוג של סוסון ים

לפני כמה שנים היתה תוכנית שקשה לי לשכוח.

מדובר במשפחה בה האב נהרג בתאונת דרכים. משפחה קשת יום שמנסה לתפקד אחרי האסון. לאסוף את השברים. סופר נאני נכנסה לשם, סידרה קצת את העניינים אך את הפואנטה השאירה לסוף. הם לא דיברו שם על האבא שנהרג. כל אחד תפס לו איזו פינה, התבצר בה ולמעשה סגר את עצמו. הם לא דיברו לא על האבא, לא על התאונה, לא על מה שהם מרגישים או חווים בעקבות התאונה, האובדן, הגעגועים, החסר.

סופר נאני באה ואמרה: קרה לכם משהו מאוד משמעותי במשפחה. חייבים לדבר על זה....

גם לנו קרה אסון. גם אנחנו לא מדברים על זה. אני בהתחלה דיברתי אך כאשר ראיתי שאנשים בורחים ממני או כאשר ראיתי שמדברים על זה יותר מדי בהקשרים לא ככ חיוביים, כאשר הבחנתי שמנסים להדיר את רגליו של סוסון מכל מיני מקומות, הפסקתי לדבר. פשוט החלטנו לתפקד כאילו לא קרתה תאונה ונראה מה יהיה. זה לא היה ככ טוב

בעקבות התוכנית התחלתי לדבר. כן סוסון עבר תאונה וצריך להתייחס לזה. הוא לא כמו כולם. יש לו קשיים וצריך להתחשב בו. לא לכעוס עליו שהוא לא מסוגל והוא לא כמו כולם. הוא כזה וצריך לעזור לו. 

ומאז הכל יותר קל. תודה לך סופר נאני. אף על פי שלא טיפלת בנו ולא הכרתי אותך בכל זאת השפעת. בעקבות זאת שיניתי את הגישה שלי לסוסון מן הקצה אל הקצה