בכפר ילידים ביבשת השחורה, הרחק מהציביליזציה,

היה השומר בכניסה

בוהה בשקיעה וגם בג'ונגל שבצד.

בכפר - הילדים היו משחקים, הנשים היו מנקות ומבשלות,

הגברים הולכים לצוד ועוסקים בפולחנים בעלי חשיבות קיומית

והוא היה שומר עליהם מפני כל רע.

הילדים התבגרו והפכו לנערים,

ויצאו להם לתור אחר המשמעות הבאה בחיים.

הם חזרו עמוסי סיפורים ומעללים.

האבות האזינו וחילקו אישורים בהתאם לממוצע,

האמהות חייכו והנהנו לעצמן שמא בלעג או בגאווה?

והשומר הקשיב בשקיקה,

כי אינו יכול לצאת לעולם הגדול.

לרגע קטן נחה עירנותו,

אך לא זו השעה שבה היא נחוצה.

והנערים התבגרו והפכו לגברים,

וכך ממשיך לו מעגל החיים.

והשומר שגילו אינו ידוע,

סרק את העקבות שהותיר הדור החדש.

לאן הם הולכים,

ולמה אני נשאר, הוא שאל.

הבמה חדשה של הכותב.

לאן מכאן?

הכל קורה מסביב,אתה עומד ומסתכל.

באיזה שלב אתה עומד לעשות משהו עם עצמך?

לאזור אומץ,לעשות דברים שלא הספקת לעשות?

זה ייקרה מתישהו?

ולמה יש לי בכלל את החוסר ודאות הזה בך,

הרי אתה זה שגרם לכל האנשים להיפתח לך בלי שתעשה כלום,

והם עוד אומרים תודה.

תודה,על מה?

על שהיית שם,להקשיב,על שניסית לתת פתרונות וסיבכת את המצב.

אז..תודה?

אתה מזוכיסט.

אתה אחראי לפאקים האלה,לכל הבאגים שמונעים ממך להתבגר ולעשות את הדברים האלה.

הפחד המטומטם סטייל כיתה ג' הזה שלך של "מה יגידו" ו"מה ייקרה" דופק אותך עמוק עמוק.

ולך נשאר רק לבכות.

ובגללך גם אני כאן בוכה.

כי אני רק עיניים,ואתה המוח.

ואני מרשה לעצמי להאשים אותך,בצורה ילדותית שאין כמוה.

נו,מה,לא אמרתי שאני מושלם.