| 2/2008
אתה חי במקום אפל.
הקירות לא מחזירים שום הד,הם רק אומרים "כן" ועוברים נושא.
אתה צריך לעבור לתכנית ב'.
תשרוף הכל. הכל.
מהיסוד,עד הגג.
וכל הדברים שאתה שונא יהיו בפנים,
חוץ ממך.
אתה תלמד כבר להסתדר עם עצמך,
וזה יהיה כנראה הרבה יותר קל,כשהקירות ייקרסו.

| |
רעש סטטי מציף לך את האוזן,כאילו משגע אותך.
האוזניות הדמיוניות שפיתחת כדי לא לשמוע את מה שקורה מסביבך לא יורדות,ואתה משתגע כבר מהרעש הזה.
אתה יודע שרק אם תצעק ממש חזק,תוכל להעיף את הרעש הזה מהראש.
ויתרת כבר על כל כך הרבה דברים,שאתה צריך מלחמה. מלחמה כואבת,של צד נגד צד,
מי שהקול שלו יותר גבוה מנצח.
זה הזמן שלך לחזור לבקש את מה ששייך לך,
אל תצטער על כלום יותר,
זה הזמן שלך לצעוק בחזרה.

| |
שקט מדומה.
כמו שקט מדומה בבתי חולים,
שקט מדומה בתוך הבתים.
ואתה רוצה לצרוח,לברוח.
לשרוף הכל עד היסוד,וללכת עם תיק על הגב כמו בסצנת סיום של סרט פעולה.
ואתה רוצה שכל הדברים שאתה שונא יהיו בבית,ויעלו באש,בזמן שאתה הולך,מטייל במרחבים עם ירח לבן בשמיים.
אבל...בעיקר אתה שונא את עצמך.
ואין לך פתרון...

| |
יכולתי.
כי ראיתי את דרכי, נעלמת ביער סבוך בין קירות חורשים, בותוך האדמה המדממת רגליים ננעצו, היכו שורשים. ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם, ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם. הכרתי טיפותיו של הגשם, נקוות בתוכי, יורדות מתחתיי, והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עליי. ולרגע יכולתי לגוע בקצה הכאב האפור, ורציתי לעלות גבוה לראות את האור, לראות את האור. אומרים השמיים כחולים מעלינו, מלאים באורות. אולי יום אחד אוכל גם אני לראות... לראות... ונפלתי לארץ בשקט עצמתי עיניי, אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת, מכל כאביי, מכל בדידותי.
ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור, והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור, לראות את האור.
לרגע אחד הרגשתי איתך מעולה.
היה שם רגע כזה,ששנינו היינו לבד באגף הזה,אוכלים את הגלידה.
זה היה רגע קסום כזה,כמו בסרטים הקיצ'יים עם הנשיקה בסוף על הרציף של הרכבת.
נורא אהבתי אותך שם. זה היה כמו..חלום כזה.
ואז חזרתי הביתה. בלעדייך,
וישנתי,וחלמתי עלייך,
וקמתי,וחשבתי.
ואולי אני באמת אוהב אותך.
כידידה.
שלו.
| |
מבוא
"הסיפור הזה מתחיל ברגע הכי מתסכל בחייו של עומר אשכנזי. הוא שוכב על סדין מטונף בכתמי דם ומיצי קיבה,כל הניסיונות לקום להתכונן לפעולה של 5 נגמרו בכישלון,שמסתכם בנסיקת הראש לכיוון הכרית. המיקום המדויק של העיניים מול שעון הקיר,חוסר היכולת לזוז,הבחילות והרעשים שיוצאים מהבטן ללא הפסקה,הרצון העז לישון והכאב מכל המחשבות הרעות האלה משגעים אותו עוד יותר. אמא אמורה כבר להגיע,אולי אבא,הם ייקראו בשמו פעם או פעמיים וינחשו שהוא לא שם,בטח במרתון לקראת הבגרויות או בשיעור גיטרה. כשהוא לא יחזור,הם יעשו כמה טלפונים,יציצו לחדר שלו,והוא כבר ייצטרך להסביר מה קרה לו בוורידים. 'אז תקום כבר' חשב,'חתיכת אידיוט,מטומטם,משוגע'. העיניים שלו נעצמו לאט לאט,המחשבות והכאבים החלו להיעלם,ומשם הוא לא קם יותר."
כך מתחיל ספר.
ביקורות יעזרו.
כנראה שאני בסדר,
תודה ששאלתם ><
| |
לדף הבא
דפים:
1 2
׳³ג€׳³ג€”׳³ג€¢׳³ג€׳³ֲ© ׳³ג€׳³ֲ§׳³ג€¢׳³ג€׳³ֲ (1/2008) ׳³ג€׳³ג€”׳³ג€¢׳³ג€׳³ֲ© ׳³ג€׳³ג€˜׳³ֲ (3/2008) |