עוד פעם,הגלגל חוזר.

ואפילו הדרך לא משתנה.

תמיד יש את הבור הזה בכביש,הסיבוב הגדול בפנייה של הרגש,

האופוריה שמגיחה לרגעים מהקו הצהוב לתוך הכביש וחוזרת חזרה אל השוליים.

רק הנוף משתנה,אבל בחיים המכונית לא תיסע לנקודת היעד,

וחבל שכך.

אולי תוותר כבר? או שאולי אסור לוותר?

כישרון שנעלם זה כמו חשבון בנק שנסגר,

אני מסתכל על דברים מלפני חודשיים,

ומצטער על שהתאמצתי בצילום הזה יותר מדי.

שלו.

"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות. בפינה חשוכה,אומד את הגבול.

חושב על דברים בקצב חדש,אני מריץ מחשבות,מנסה עוד דף.
ושוב אני נפגש עם רגע של בדידות. מרגיש(?)בכל הכוח, מהי תמימות.
ואיך אני נזרק חזק אל הקירות,נופל אל תוך עצמי,כבר לא יכול לראות.
מאבד את התחושה.

האם עכשיו את מרגישה,מה זה נקרא להיות לבד.
אז איך אני נזרק בכוח אל המיטה,האור הופך שחור,הכל פה השתנה.
נמאס לי לצעוד לאזניים אטומות. שוב אני לא יכול לראות."

מה אני רוצה,

לעזאזל?

נמאס לי להיות אאוטסיידר. עוד נגב,הסשן מהטיול הזה מדהים אותי כל פעם מחדש.

תיכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט
שלא תראו את הפצעים נפערים
שנשאר לבד ונשבר לאט.

תוותרו כבר ותלכו מפה
שאוכל כבר לצעוק בשקט
בלי המבט הקרוע שלכם
שנשאר לבד ונשבר לאט.

זה הניסיון האחרון שלי לעבור את זה. יותר מזה אני לא אשקיע עוד מאמצים,אני אשקע ואשקע,עם הרצון הזה של היומיים האחרונים,למות. ההיסטוריה לעולם חוזרת,הא?

8/3/08,02:01

המצב החמיר. האירועים האחרונים הביאו אותי לשיברון נפשי.

אני רוצה ללכת מכאן,לברוח לאנשהו. אני לא רוצה למות,אני רוצה להיות מאושר.

כבר כמה חודשים שאני נלחם בטמטום הזה שאני מייצג,בפסימיות,בחלומות בהקיץ המטורפים האלה.

ואפילו שהקיץ חזר,וקר לי עכשיו עם החולצה הקצרה הזאת,אני מרגיש הרוס. מנטלית,פיזית,הכל. הרוס.

נחשו מה,שלו ניצח אותי.

חלמתי על להשתנות,לכבוש אנשים. כנראה שאידיוט תמיד נשאר אידיוט.

חייבים להמשיך לטפס,הקפיצה לא שווה הרבה.הסנפיר שבמכתש הגדול.