מקרא שמות:
רועי –
אחי הקטן. בן 14 וארבעה ימים, אבל עם מנטליות של בן 18. רוב החברים שלו מעל 16 בכל
אופן.
נעם –
אחותי הקטנה, בת 7 וחצי.
-
אז ברחתי מהבית. היתה פגישה, היה כיף, חזרתי הביתה. אמא חטפה קריזה והתחילה לצרוח עלי לנקות את המקלחת, שמעו אותה גם השכנים. ניקיתי את המקלחת בצורה הכי מושקעת שניקיתי אי פעם. invictus עזרה לי מאוד. ואז התחלתי להקריא לנעם את צ'רלי בממלכת השוקולד וזה היה מאוד כיף לשתינו.
סיימתי, התחלתי לדבר עם דורה, ואז אבא בא והתחיל להשפיל אותי על זה שיש עוד דברים מלוכלכים במקלחת ושזה זוהמה וחיידקים ושזה מסוכן באמת לבריאות של כולנו. ואמא גם באה והתחילה לצעוק. והם שניהם צעקו עלי שהכל מזוהם. ואז אבא אמר לי שאני לא אשקר לו, כלומר שהוא לא מאמין לי שניקיתי את המקלחת.
כשהם סיימו לצעוק ואמא גירשה אותי מהמקלחת כדי שהיא תוכל לסיים לנקות, אבא שאל - 'תגידי, מי מנקה במכינה שלך? המכינאים או שיש מנקה מבחוץ?' הוא ידע את התשובה. הוא רק רצה להגיד - 'וואעליכום. אני כבר רואה איזה סכסוכים יהיו לך עם הבנות בחדר שלך על זה.'
פה נשברתי. שבועיים ושישה ימים בלי פרוזק + שבוע הקמה למשתה פורים בליד"ה [דומה למחנ"ק של הצופים. כל יום מ-8 עד 22 בבית הספר, מנסרים, מקימים, צובעים, מאבזרים ובסוף מופיעים] זה לא פשוט. בד"כ המדיניות שלי היא - כמה שאני אענה פחות אני אסבול פחות אחר כך, אבל לא הצלחתי להתאפק. אמרתי 'אז אולי יהיה כל כך מלא חיידקים ומזוהם שכולנו נחלה ונמות ואז יהיה יותר שקט לכולם' וטרקתי את הדלת של החדר שלי. ואז אבא נכנס אלי לחדר, צעק עלי שעליו לא טורקים דלתות, שאני לא אעז לעשות את זה בחיים יותר, שפעם הבאה הוא ירביץ לי עם לום, ובתנועה קלה פירק את הדלת מהקיר תוך ההסבר 'עכשיו לא תטרקי יותר את הדלת שלך.' הוא השעין את הדלת על הקיר ממול בצד השני של המסדרון, נעמד זקוף, זקר את אצבעו לכיוני באיום וקרא 'עלי לא טורקים דלתות'.
אמא צעקה עלי אחרי זה ללכת לגרוף את המים מהמקלחת באופן סופי. התחלתי לגרוף את המים ובאמצע קפאתי. כמעט נכנסתי להתקף, אבל שנים של CBT השתלמו בסוף. התחלתי להתלבט אם ללכת אחרי או לפני הסעודה, כי הייתי רעבה. סיימתי בקושי רב לגרוף את המים, לקחתי את הפלאפון ויצאתי לגינה. התחלתי לבכות. התקשרתי למיכל [חברה טובה שגרה קרוב]. היא לא ענתה. ניסיתי להתקשר אליה לבית, אמא שלה אמרה שהיא ישנה ושהיא עוד מעט תחזור אלי. החלטתי ללכת אל פולינה [חברה טובה שגרה קרוב ושומרת שבת]. באמצע הדרך הבנתי שפולינה שומרת שבת ושאני לא יכולה להשאר זמינה. סימסתי לאח שלי: "1. אל תדאג לי. 2. אל תגיד לאף אחד שדיברתי איתך. 3. אני מכבה את הפלאפון לכמה זמן." וכיביתי את הפלאפון.
הגעתי אל פולינה. לפי הרעש הם היו באמצע סעודה. היא פתחה את הדלת למזלי. סימנתי לה לצאת אלי כי לא רציתי שההורים שלה ישמעו אותי. היא הכניסה אותי אל החדר שלה. התחלתי לבכות שוב. סיפרתי לה בקווים כלליים מה קרה והיא עודדה אותי והזמינה אותי להצטרף אליהם לשולחן. אכלתי איתם. הם דיברו על שטויות ובקושי יכולתי לסבול את זה. זה לא נכון, זה היה מעניין. אבא שלה מאוד חכם והם דנו על אומנות בתקופת הברוק. את רוב השמות של הציירים והיצירות לא הכרתי בכלל. מדי פעם היה מעניין והצלחתי להשתלב בשיחה, ומדי פעם רק רציתי לחזור הביתה ולא יכולתי לסבול את זה. חוסר הוודאות הוא מה שהציק לי. לא ידעתי מה קורה בבית. הם רבים? אמא בוכה? מה קורה עם נעם? רועי אמר להם שסימסתי לו? איך הוא בכלל מרגיש עכשיו כשהפלתי עליו את הדבר הזה? הם יבואו לחפש אותי? הם יתקשרו אל מיכל? הם יבואו לחפש את פולינה? אולי הם בעצם כועסים ומרירים ומסתגרים כל אחד בכעסים שלו כלפי ובעצם האקט של העזיבה הפתאומית היה שגיאה טקטית נוראית, כי הכל יהיה חמור יותר כשאגיע הביתה? מה אם אחזור והם ינעלו אותי בחדר, ינתקו לי את האינטרנט ואת הקו של הפלאפון [כמו שראיתם מעניין תלישת הדלת, אבא שלי עושה דברים כאלה ללא בעיה]? או יותר גרוע - מה אם לא ירשו לי להגיע לכנס ביום ראשון [כנס של אמא"י: אגודה-מנגה-אנימה-ישראל]?
החזקתי שעתיים וחצי בדיוק, אמרתי תודה, פינינו את השולחן והלכתי, לא לפני שקיבלתי חיבוק חם מפולינה, בתוספת הזמנה לחזור אחר כך או לישון אצלה. הדלקתי את הפלאפון. ארבע שניות אחר כך, במקרה לגמרי, רועי מתקשר. שאל איפה אני, אמרתי שאני בדיוק עכשיו חוזרת הביתה ושהייתי אצל פולינה. שש הודעות מאמא בהן היא כותבת שהיא ממוטתת, הם לא ישבו לאכול כי הם מחכים לי, שהיא מתחננת שאני אחזור, שאבא החזיר את הדלת ושאני יכולה לחזור להסתגר בחדר שלי, שהיא מתחננת שאני אחזור מהר, שנעם בוכה, שהם דואגים לי, שהם התקשרו למשטרה, ושהיא מתחננת שאחזור. שלוש הודעות מרועי שכתב לי לחזור. שתיים ממיכל ששאלה מה רציתי והאם אני בכלל מקבלת ממנה שיחות.
נכנסתי הביתה. אמא ונעם שכבו בסלון ובהו בטלויזיה. אמא היתה רכה ונחמדה. ניסתה לשדל אותי לאכול. לא אמרתי לה איפה הייתי. לא אמרתי גם שאכלתי. היא חושבת שאני עדיין רעבה משעה 4 כשחזרתי הביתה ושאלתי אם לאכול או לחכות לסעודה. שאלתי את נעם את היא בסדר, התעלמתי חלקית מאמא. אבא פתאום נכנס בדלת. אמרתי לו 'היי' והסתובבתי ללכת לחדר. הוא אמר לי 'יופי לך.'. הדלת אכן הוחזרה למקומה.
ניצחתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
