עולות זכרונות מאותו יום הקיץ הזה
שחזרתי לבית, ואז אמא ואבא לא היו בבית.. הייתי בטוחה שהם עדיין בעבודה.. תקועים בפקק או משהו
אבל לא.. הם כבר היו בבית שלו.. של זה שכבר לא היה נמצא כאן באותן שעות
הם ישבו שם וחיבקו את הילדים האלה שהיום כבר כ'כ גדולים
ואז הגיעה הזמן שגם אנחנו לשאול מה קורה ואז גם הגיעה שיחת הטלפון
מת ?
מת?
מסתומרת? מה? איך ?
זה מה ששאלתי את עצמי אחרי שאח שלי סיפר לי מה אמרו לו
מה זאת אומרת מת ?
אולי מישהו שהלך.. נסע לחול.. וכבר לא יחזור לבקר
אבל מה זאת אומרת מת ? איך אני מבינה בפעם הראשונה בחיים שלי מה זה המוסג מת ??
והם חוזרים, ואיתם הדמעות וחוסר הידיעה הבילבול וחוסר האוני עם ההרגשה שאנחנו לא יכולים עוד לעשות דבר..
כי הוא מת
ואז נוסעים וממשיכים.. וממשיכות גם הדמעות ממשיכות המילים על אותו האדם וממשיכות המחשבות
ואני חושבת איך זה קרה? איך זה קרה שהוא נפל ופשוט הלך.. הלך ולא יחזור.. הוא כבר לא פה יותר וזה מה שכולם כבר הפסיקו להבהיר לי
אחרי הנסיעה הכל ממשיך להיות קשה ומבלבל עוד יותר.. מסביב כולם נסערים כולם עצובים ואלה שלא ממש הכירו מנחמים
קצת רע הרגשתי שקשה לי לבכות וקשה לי להבין
אולי בגלל שזה לא בדיוק נקלט.. איך זה יכול לקרות? באמת לקרות ממש פה ממש לנו ממש לי ?
וביום שאחרי אחרי לילה מלא בילבול עולים אנחנו שוב על האוטו בדרך לבית בקברות אז זה מתחיל להיתפס.. כשאתה שומע את צרוף המילים בית קברות...
ואנחנו יורדים וממשיכים ושוב אותה ההרגשה שליוותה אותנו מיום האתמול רק שהפעם באמת התחלתי לקלוט מה הולך
ואז אתה רואה מן משהו עם סדין לבן מעליו
ואז הכל מתפרץ והכל הכל כבר מובן
שם מתחת לסדינים נמצא האיש שכ'כ אהבת האיש שבילת איתו כ'כ הרבה שעות האיש שישבת אצלו בחגים ובשבתות
ואז אתה מבין שהוא כבר לא פה והוא כבר לא יחזור
שהוא נכנס אל האדמה ושם הוא נשאר
שהוא איננו
התפרקות אחרי שכמה שנים רעות שלא דיברתי על זה
שזה כאב לי אבל לא דיברתי, לא הייתי מסוגלת לדבר ואפילו לא לחשוב על זה.. לא להיזכר במחשבה שהוא כבר לא כאן
והיום אחרי כמה דקות ממושכות בצפייה התמונה שלך שנמצאת לנו על הקיר, היום אחרי שכל זה כבר עבר אחרי שאת זה אני כבר מבינה וקולטת היום אני מצליחה לפתוח את זה בגלוי
יואל דוד 21.7.04
יהי זכרו ברוך
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
