אתמול בערב, אני והשותפים שלי לחדר שמענו על מסיבת אייטיז שמתרחשת בנחלת בנימין. מרוצים ונרגשים, התלבשנו בצורה תואמת ומזעזעת לצלילי סינדי לאופר, ויצאנו מהרחוב הקטן שלנו כאשר אנחנו מתואמים מכף רגל ועד ראש: מגני זיעה, גופיות עמוקות ושורט שורטס שאיתם אי אפשר לשבת בשל מגבלות פיזיות.
הסתובבנו ככה ברחובות באמצע הלילה, ומתרגשים - התעלמנו מכל הערות השוליים שספגנו בקצה הכביש.
אחרי הליכה טרחנית ולא מעט ספקות, הגענו למקום המסיבה ו
כל הסיפור היה נראה כמו מסיבת כיתה ד'. רוב האנשים ישבו על כיסאות ושלא להגיד, רובם נראו בכיתה ד'.
פתאום, גם ההצדקה המינימלית שהייתה לי להיראות כמו אנדי סמברג או מייקל סרה נעלמה והסיטאוציה הזו הייתה יותר מביכה מהדמויות שהם תמיד משחקים.
בין מעט הרוקדים, ראיתי את דניאל.
דניאל היא נערה יפהפייה, שאיתה יצאתי בקיץ. מדובר באדם מוכשר, נפלא ובסך הכל - מאוד מהנה.
אני אהיה צנוע ואגיד שרוב הסיכויים שהשארתי לה טראומות לא קטנות, ובכל זאת בחרה להישאר איתי.
האינטיליגנציה הרגשית הייתה במידה שווה לזו של בנימין נתניהו: ידעתי לדבר יפה, אבל בתכלס חלאה. לאחר שהקשר ניתק והדבר האחרון ששלחתי לה כהודעה היה "חחחחחחחחחח" לא ראיתי אותה מאז. שזה מוזר, כי המקום הזה לא גדול במיוחד.
אתמול בערב היא חייכה, סיפרה על איזו מסיבה ודילגה ביציאה מגן הילדים שהובא בחסות סינדי לאופר.
אחרי יום שלם של תהיות ומחשבות על שמלתה היפה, שלחתי לה בזה הרגע אם יש סיכוי שתרצה שנשב, סתם לשבת. אפילו לא התכוונתי שיהיה משהו (אני חושב), רק שתחייך שוב ותדע איך לעקוץ אותי בדיוק במידה שאוכל להחזיר לה את המידה הטובה בשנינות מחרמנת.
"לא", היא אמרה. שזה בסדר, לא באמת ציפיתי ליותר. גם כנראה שאני עוד לא מוסמך לעבודה הזו.
אני כנראה מתוסכל מהעניין שערב שבת, ובמקום להיות יתום אני רווק.
לילות העיר צפופים והחנק מובא בחסות של אפטר שייב וסיגריות זולות. המשפטים היפים כבר נאמרו לי בחדרי הצ'אט וחוכמה לא רוצה שיגלו שהיא פרובוקציה יקרה שבדרך ללעלות למעלה לקפה.
לאותן הטהורות עבר שמוכתם במכנסיים, ולאותם החוטאים שאיפות שלעולם לא יתרחשו.
היה פעם יופי, אבל זה היה יופי של דבר. אנושות אף פעם לא הייתה חלק מהעניין, כי זה דבר שעליו כבר התגברתי.
(יש סיבה למה זרתוסטרה נשאר על ההר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
