מארועי הפרקים הקודמים-
" אלכס,קומי, אלכס" שמעתי מישהו קורא בשמי ומנסה להעיר אותי.
זו הייתה לירון החברה שלי.
"מה קרה?" שאלתי עוד מנומנת מהשינה.
"נרדמת באמצע שיעור חשבון" הסבירה לירון
"עשתה בשכל, לא?" לחש יובל מהספסל האחורי.
"כן אפשר לומר" ענתה לירון ושלושתינו התגלגלנו מצחוק שוכחים את השיעור.
לירון, יובל ואלכס" צעק נועם המורה "לכו להירשם במזכירות ברגע זה".
"אוף" אמרו פה אחד שלושת הילדים הנואשים, וקמו ברגליים כבדות מן הכסא.
"טוב נו לא נורא לפחות יצאנו מהשיעור" אמר יובל בדרך למזכירה, ושלושתינו התגלגלנו מצחוק. יובל היה המצחיק של החבר'ה תמיד אבל תמיד כשאני מצוברחת אני באה אליו אין סיכוי שאני לא אצא ממנו עם חיוך על הפנים.
ופתאום הרגשתי חבטה באיזור הראש הסתובבתי מהר אחורה לראות מה קרה לי.
*בום* הרגשתי איך באותו הרגע אני צונחת לרצפה....
פרק 2-
"היא מתעוררת, יורם היא מתעוררת" שמעתי את שושנה מתרגשת. ישר הרגשתי הרבה רופאים סביבי עושים עליי בדיקות. הייתי עוד עם עניים עצומות.אך ישר נרדמתי שוב לרגל הבדיקות.
לאחר מכן התעוררתי שוב ראיתי חור, חור שחור. הוא נפתח לאט לאט ובזהירות.ראיתי מטושטש, אך יכולתי לזהות שאני בבית חולים. מגעיל, ומסריח.
סרקתי את החדר ואת המיטה הריקה שלידי. סובבתי את מבטי ונתקלתי בזוג עיניים כחולות, מרהיבות, עמוקות וחודרות. שיער שטיני וגוף שרירי, לא שרירי מדי, אבל היו לו שרירים. לא יכולתי לזהות אותו בבירור, ראיתי מטושטש.
"אני מצטער, אני ממש ממש ממש מצטער.... אא...נ..יי... ללא התכונתי" לא הבנתי על מה הוא מתנצל בדיוק, לא הבנתי מי זה. רציתי לדעת מי הוא ולמה הוא מתכוון. הוא היה מוכר, מכפי שהספקתי לראות.
כן, אני יודעת. הוא דומה לו הוא דומה לזיו, החבר שלי. שטבע, שמת.
"מי אתה מה אתה עוש....." לא הספקתי לסיים את המשפט ושמעתי את הדלת נפתחת בחוזקה.סובבתי את ראשי בבהלה,עוזבת לרגע את הנער ההוא. אלו היו החברים שלי והמשפחה האומנת. "היום יום הולדת, היום יום הולדת ,היום יום הולדת לאלכס..." הם פצחו בשירה.
"רגע,היום לא יום ההולדת שלי!" עניתי וצחקתי.
"אנחנו יודעים פשוט לא היה לנו שיר לשיר אז שרנו לך היום יום הולדת" ענה יוני וכולם צחקו.
סובבתי את מבטי אל הנער ההוא שישב שם. לא ראיתי אותו, הוא הלך מבלי להגיד כלום. עוד חור בליבי.
"מי זה?" שאלתי את עצמי בלחישה.
"מי זה, מי?" שאלה דניאל שכנראה שמעה את הרהורי.
"אה, אף אחד" עניתי אבל ידעתי, ידעתי שזה לא סתם מישהו, הייתה לי הרגשה שהאיש הזה ישנה את חיי וגם ידעתי את זה.
אני עוד אברר מי זה הילד, הזה, אני אברר.
"דרך אגב מה קרה לי בדיוק בבית הספר, ומה היה כל כך חמור שבגללו הגעתי לבית חולים?" שאלתי מסוקרנת. לא ידעתי מה קרה הספקתי רק להרגישאת החבטה בראשי.
יובל התחיל להסביר "היו שני ילדים, שלא יודעים בבירור מי הם, הם ברחו לאחר המקרה כי הם פחדו שיתפסו אותם" המשיך אותו יוני "הם עשו שטויות מה שהתחיל בצחוק ונגמר במכות רציניות" . "הם בעטו, ירקו, קיללו ובין לבין זרקו אבנים. ובחוסר מזל האבן פגעה בראש שלך, את קיבלת זעזוע מוחי והתעלפת, ואת שאר הסיפור תשלימי לבד".
כעסתי, ממש כעסתי. ממעשה של שטות אני מגיעה לפה. אולי זה הילד הזה? הילד המיוחד הזה? שהתנצל קודם?שגרם לי למערבולת של רגשות?
אני מקווה שלא. אני ממש מקווה שלא. כי אם זה הוא, הוא גמור אצלי. כבר לא ידעתי מה לחשוב.
אני רוצה להרוג אותו, אבל בפעם הראשונה מזה שנתיים אני רוצה להכיר מישהו. להכיר או לא? לכעוס או לסלוח?
זו הייתה התלבטות קשה. מה שכן אני חייבת לראות אותו . כן אני חייבת. אני צריכה להבהיר לו את העניינים, שלא יעשה כאלה מעשים יותר.
בחדר הייתה מין שתיקה כזו, שתיקה שבה כל אחד השלים פרטים, וסידר את המחשבות.
"טוב אני חייבת ללכת, כבר ממש מאוחר" שברה דניאל את השתיקה. "כן אני איתך" ענו כולם פה אחד והתגלגלו מצחוק.
"איפה המשפחה שלך?" יובל שאל אותי. "הלכו להביא לי לאכול או משהו" השבתי לו.
לפני שהלכו כל אחד הדביק לי נשיקה על הלחי.
באותו רגע נכנס רופא לבדוק שוב את מצבי,לאחר עשר דקות בערך של בדיקות. הוא הסכים לי לקום.
ישר קמתי מבלי לחשוב.לשחרר את הגוף, ולשמוע קצת קולות. וברגע שקמתי מן המיטה ראיתי פתק שנופל. התכופפתי לאט ובזהירות להרים את הפתק, הייתי עוד חלשה.פתחתי אותו לאט לאט.
ובפתק היה כתוב: "לאלכס היקרה...........
אז זאו בינתיים [= אני חושבת שזה היה פרק גם די מתוח
אבל בכל מקרה צריך להיכנס יותר לעלילה.
כבר יש לי כיוון לסיפור אז תגיבו אה?!
חחח..
אוהבת מאוד מאוד
3>> עמיתוש 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ShEmEsH_mY_LoVe