מישור..

קור ירושלמי צורב.. זרמתי עם כולם אל מעלה הר הרצל-ונעמדתי מאחורי הקומנדקר שנשא ארון עטוף בדגל שבהק בלובן עז.

רק לפני 24 שעות הוא עוד היה בחור שלם, כעת הוא ארון יפה, מרובע, מושלם.

אוזני קפאו, אך לכבודו של דביר-הורדתי את כובע הגרב מראשי, ונותרתי כך, גלוי ראש, מרחק שני מטרים מהארון.

מלפני עמדה קבוצת בנות דתיות, שנראו קצת בהלם, ומאחורי חייל בעל פני ילד עם כומתה על הראש שגנח בבכי.

בכל פעם שהשתנק, הופנו לעברינו מבטים נבוכים, סקרנים, מרחמים.. חשתי שלא בנח עם חשיפת הרגשות הזו. אינני אוהב לבכות בציבור. ישראלים לא בוכים.

11:07 הארון הוצא מהקומנדקר, הרב הצבאי הרעים בקולו אל תוך הלילה - בתפילה המסורתית, מחלקת חיילים קיבלה אליה את הארון, נבלעת בתוך החושך הסמיך של ההר האפל והקדוש הזה, עושה דרכה בשביל צר אל חלקת הקבר..

כאן כבר נאלצתי לפרוש.. פשוט יש לי עבודה בעוד 10 דקות..

ובמעבר חד..

כיון שאני עובד פעמים רבות בלילות, אני הולך לישון בבוקר. אמאמה, שלשכניי, עולים חדשים-יש מנהג להאזין לחדשות ברוסית בשעות אלו בווליום גבוה, וכך זה נשמע מעבר לקיר: '' קרסקייה קדרסקייה מנסקייה טטולינה'', מה שגורם לי לחלום על סטאלין.

בשעה 9 מצטרף השכן מלמטה עם רשת ב', ואז אני מדליק את קול המוזיקה, אך אני לא נרגע.. לא נעים לומר, אבל הרעש של

הרדיו מטריף אותי, אתם רואים! בעייה כ''כ קטנה, שעולה לי על כל העצבים:]