מישור..

הייתי במילואים בדרום השבוע, ת'אמת, היה לי קשה, אפילו קשה מאוד-הן מבחינה נפשית, הן מבחינה פיזית. מילואים ראשונים, ואני לא יודע איך אוכלים את זה בדרך כלל. אני וויי-אני חייב לפרוק את עצמי, וזה המקום שמרגיש לי נח.

בשביל האוירה-אתחיל עם אירוע משונה ביותר שהיה לי אתמול בתחנה המרכזית של באר שבע..

יצאתי מהשטח שבו היינו [ע''י היישוב הבדואי 'ביר הדאג'] ל'צאלים' להזדכות על הציוד שם. כשהגעתי אחרי 40 דק' רציתי להשתין, אבל אז הגיע ג'יפ שיכלתי לנסוע איתו לש.ג. [צאלים הוא בסיס גדול], אז עליתי איתו. ירדתי בש.ג. ולא היה שם שיחים להשתין עליהם [כמו בכל הנגב], עליתי על טיולית לבאר שבע, נסיעה של 50 דק' והגענו. אלא שהנהג הוריד אותנו [היו עימי עוד שני חיילים] בקצה של באר שבע, והלכנו ברגל 40 דקות לתחנה המרכזית. כשהגענו כבר לא יכולתי יותר-ורצתי לשירותים. אבל הייתה שם שומרת שרצתה שקל, ולי היה רק שטר של חמישים. פניתי לצאת, ובכניסה עמד נער אתיופי-שביקש שאעזור לו. אמרתי לו שאין לי, ולא קלטתי מה הוא רוצה. הסתובבתי בחוץ לחפש מקום להשתין-ולא מצאתי. נכנסתי למגרש חנייה, עמדתי בין שני רכבים וביקשתי להשתין, אלא שפתאום הופיע נהג אחד הרכבים ושם עלי מבט שיפודי.  בצר לי בישתי ממנו שיתן לי שקל [לא נעים בכלל]. הסברתי לו שאני חייב להשתין. הוא לא האמין לי, אבל נתן לי שקל במבט חמוץ. שש ושמח רצתי שוב לשירותים, העברתי את השקל במכשיר, אך הוא לא נפתח. השומרת ראתה את מצוקתי-ופתחה לי את הדלת הצדדית. סוף סוף נכנסתי.  

היה רק תא אחד פנוי [אני לא מסוגל להשתין במשתנה, סורי], אלא שלידו עמד אדם כבן חמישים ותקע בי חיוך. הבטתי בו במבט חד-והוא לא התקרב אלי. נכנסתי לתא וניסיתי לנעול אותו, אך המנעול היה שבור. התארגנתי להשתנה, אבל לא הייתי רגוע בגלל הבחור שעמד ע''י הדלת. פתאום אני קולט שבדופן התא יש חור די גדול, 'מה זה החור הזה' חשבתי לעצמי, אך בשנייה הבאה כמעט והתעלפתי: בחור הייתה עין של בן אדם שהיביט ב+++ שלי.  הייתי בשוק. עין של בן אדם! לרגע איבדתי את הלשון, ואז אמרתי לעין 'מה אתה עושה'? העין המשיכה להביט, וקול של בן אדם נשמע מעבר לקיר: 'הוצאת את ה+++ , אז אני מסתכל'. באותה שנייה היגיעה השומרת ודפקה לי על התא: 'נו, כמה זמן? להביא אמבולנס?' במבטא רוסי כבד. עפתי החוצה, כשביציאה עומד הנער האתיופי, ומבקש ש'אעזור' לו. נמלטתי משם, כשמבטם של עוד כמה סוטים נעוץ בי-ועליתי לאוטובוס לירושלים. [נסיעה של שעה וחצי]. כשהגעתי לבירה, השלפוחית שלי כבר הייתה באובר כזה, שלא היה איכפת לי כלום, ונסעתי הביתה.

סיפור קטן, אבל סבלתי הרבה. זו הרגשה כ''כ לא נוחה. וחוץ מזה אני עדיין בהלם מה'בית-בושת' שיש בשירותים של ת''מ באר שבע.

ועכשיו לעניין המילואים, ואולי זה קשור לשאלון השבועי:}

הגעתי לצאלים [הנקודה הכי דרומית שהייתי אי פעם בארץ], חתמתי על נשק וציוד, וחיכיתי שיקחו אותנו למגורים. חיכיתי שעתיים, ועליתי על הטיולית שהביאו עבורינו. היא [לפליאתי] יצאה מהבסיס והחלה לנסוע במדבר לאן שהוא. עוד לא חששתי. ואז בשום מקום מיוחד היא האטה, נכנסה לתוך המדבר בלי כביש, ועצרה לה אחרי 40 דקות. 'לרדת' הודיעו לנו. התחלתי להבין שמשהו לא תקין. אני הגעתי לשם עם עשר סיגריות ופלאפון גמור. זה לא מקום מתאים. חיפשתי את הקבוצה שלי, כשכל הזמן הזה אני עם קיטבג, תיק אישי ואיפוד. מצאתי אותם במרחק קילומטר. התיישבתי על ידם. הייתי ממש בדיכאון. כבר התחיל חושך. אני לא מכיר שם אף אחד [חשבתי שאכיר חלק]. עישנתי סיגריה והתרחקתי לעשות פיפי. 'מה אני עושה בחור הזה , אלוהי'? הרהרתי.

נגשתי לקצין שלי, והוא הורה לי ללכת לעזור לבנות אוהלים. 'אוהלים? פה?' הרהרתי והלכתי להקים. אחרי שהוקמו האוהלים הגיע משאית משנת תש''ח עם מיטות, וכל אחד קיבל מיטה. פרשתי שק''ש ונרדמתי.

בשש בבוקר מעירים אותנו, 'יאללה לעמוד בחוץ'. נוסעים לתרגיל. ושוב עלינו על טיולית, שלקחה אותנו לחור שנמצא חצי שעה מהחור שבו היינו עכשיו.

שם לבשנו איפודים והחלנו בתרגילי כיתה ומחלקה. תרגלנו כל היום. עכשיו שתבינו, אני לא בכושר בכלל. לא שהשמנתי, רזיתי. אבל פתאום להתחיל לרוץ כל היום, וגם הלכו להיגמר לי הסיגריות. בערב אומרים לנו: 'עכשיו עושים תרגיל מחלקה גדול'.  רבנן! כבר לא ידעתי מה לחשוב. התרגיל היה כזה. יש שם שלושה הרים, מסתערים על הר, ואז יש מטרות על ההר שממול-ומסתערים גם עליו, ואז אותו דבר על הר שלישי. מיותר לציין שכבר בסוף ההר הראשון חשבתי שאני לא יכול לסחוב.. יריתי בשבוע הזה כמות כדורים שאני לא יריתי בכל האימון בסדיר.. אח''כ אמרו לנו שמאז מלחמת לבנון כבר לא נחים במילואים. ניחא שיהיה.

סבבה? אני עוצר כאן, למרות שיש לי עוד מלאן מה לספר, ואני עדיין באפטר שוק טוטאלי.

נ.ב. לא באתי לרטון כנגד צה''ל או להתבכיין חלילה, אני רק מספר את הדברים איך שהם היו. צה''ל הוא קדוש, היה קדוש ויהיה קדוש עבור מדינת ישראל.

בשבוע הבא: סיפור ההתאהבות שלי מילואים.