מישור..

בניגוד לרב הצמחים, שמשילים עלים עם בא הסתיו, אני דווקא פורח בו.

אולי זה בגלל שאני צמח פרא, צמח בר ללא מחזורי צמיחה עונתיים..

ואולי זה בגלל שאני לא מחובר לקרקע, אלא גדל רק מהאויר.

אולי זה סתם בגלל שאני פטריה שצריכה לחות ועובש.

הנחלים החרבים שבליבי מתחילים לפכפך בעדינות,

וכשהעלים מתפצפצים לי מתחת לרגל, הלב שלי מתמלא בעלווה ירוקה.

כשמחשיך מוקדם-בלב שלי זורחת השמש, וכשהים קודר, אצלי בלב הגלים דווקא שלווים. רוגעים אפילו.

כשקר בחוץ, בלב שלי חם מאוד. וכשרוחות קרות יסערו בחוץ, והענפים יתנועעו, אני אנטע יותר עמוק בקרקע.

הקיץ החולף, הארור בכל הקייצים, הפך את הנשמה לנשמה ושממה.

התקוות נמסו בלהט השמש, והלחות מיסכה את קוו המחשבה של מוחי.

הכיוון היה אחד-אירופה. אירופה היא המולדת שלי, אם ארצה. אלפיים שנה לא באות ברגל.

אין, ולא יהיה חורף בארץ האכזרית הזו, אבל גם דמיון החורף-מנחם את היגעים.

באביב, נקמול שוב.. והארץ המרשעת תטיל את חומה האכזרי על יושביה.

תחניק אותם. תסתום את נפשם.

יהי זכרו של מזג האויר ברוך, וברוך דיין האמת-על החורף שלא ישוב עוד לעולם.