מישור..

-

יש עצב של מוות, של כאב ושל חסר.

יש עצב של סתם-עצב של סתיו.

עצב הסתיו הוא הסתמי ביותר.

אבל הלב נחמץ בכמיהת הלב.

עומד על החלון, אבני חרס אדומות כבדות. יהודי קטן וכעור מתייפח. עיניו פגשו בשלי והוא מיהר לדרכו כמי שנתפס בקלקלתו, אינו יודע כי גם עיני צועפו בדוק של דמע.

כן!:} נפגשו להם דמעות היהודים.

היהודי הגאה שכאן למעלה, שערו משוח ושיניו צחורות. גופו שזוף-אך בליבו-שלכת. ודמעה האצורה בשק עפעפיו נשרה אל עינו של היהודי שלמטה.

וכך, עם דמעתי שלי-מיהר הוא אחי היהודי אל בית המדרש האפל.

וצעדיו הבודדים, שמעכו את עלי הצפצפה האדומים, צעדיו הכושלים קמעה, הגלותיים, הנאספים אל יגון השממה הנצחי פרצו את שערי דמעותיו של הבחור השחרחר שעמד בחלון.

עתה הוא בוכה כמו יהודי טוב, טיפותיו המלוחות נספגות במשקוף החשוף מצבע, מכלות את העץ הלח.

חושך עצוב וקר נפל כתהום על העיר הכבדה.

מן הסמטא הקבועה, זו שבה חנות הספרים העתיקה-שב אהובי מלימודיו האין סופיים. עוטה מעיל שחור ארוך, בלונדי גבוה וזקוף, כן, שונה מאוד מאחי שמיהר אל האופל הכבד..

עלה אהובי במדרגות האבן השחוקות, הפחוסות מימים, האלכסוניות. עלה בצעדים עייפים, מורח נעליו האציליות בכל סוף גרם-כמבקש עוד רגע במטותא למנוחת הרגליים.

המנעול חרק, והוא נכנס.

עקביו איטיים, מדודים. בטוחים.

ניגש והביט בי.. שאל-בכית?  לא עניתי לו. רק נשקתי לשפתיו, דבר שאינני עושה.

הארי כבר פשט את המעיל. הכנתי עבורו כוס תה עם דבש. אמרתי לו שראיתי את אחי היהודי בוכה. אני חייב לסור בעקבותיו. התבוא עימי הארי? שאלתי.

מבלי אומר, עטה שוב את מעילו, ויד ביד ירדנו חבוקים אל הרחוב הקר.

הילכנו ברחובות השוממים, קרבנו אל בית הכנסת, הפרדתי את ידי מידו ונשקתי על לחיו.

הכנס בעקבותי הארי, בקשתי בתחינה.

ובפנים, בבית הכנסת, חם גדול בקע, וכולם מכוסי טליתות אף לא הפנו מבטם.

רק היהודי 'שלי', הפנה מבט, ועינו הלחה זלגה את דמעתי משקודם.

ויזעק החזן: 'כל נדרי'.