מישור..

סו...

הזמנתי להם משטרה, למניאקים שהיו לי בדירה. זה הסתיים.

הייתה לי בעייה עם עבריינים שהשתלטו לי על הדירה. אל תשאלו איך זה קרה, זה קרה בגלל טעויות שלי. בגלל שאני תמים, נאיבי, ומאמין לכל מי שיש לו שתי עיניים.

ביום רביעי, כשחזרתי מהלימודים, החלטתי שהיום זה נגמר. נזכרתי בנאום ההוא של אולמרט-''יש רגעים בחייה של אומה, שבהם היא אומרת 'עד כאן' ''! כל היום זה הדהד במוחי, והחלטתי, שאני מסיים את הסיפור הזה בכל מחיר, למרות שידעתי שזה יכול להסתיים באלימות, מה שכמעט קרה.

קניתי לי שקית שוקו, עליתי הביתה, ישבו שם ארבעה פושטקים. הבטתי בהם בעיניים רושפות וגוף רועד מזעם. הם חשו שלא בנח, ושאלו 'מה'.

הטחתי בהם כמה משפטים, ודרשתי מהם לעזוב את הדירה. הם סירבו, וקראו בטלפון לפושטק הראשי. קודם שנבל זה עלה, הם הזהירו אותי 'לדבר איתו יפה', בגל שהוא 'על' בקבוק עראק.

המנוול עלה, עיניו אדומות וגופו תוסס. הוא 'ביקש' סיגריה, אמרתי שאין לי, ושהוא עוזב עכשיו את הדירה. הוא התקרב אלי למרחק של מספר סנטימטרים, נעמד בהזמנה לקרב, ואמר לי 'בא לחדר, אני אפוצץ לך את הראש'. עניתי לו 'אני אפוצץ לך גם'. הוא שאל אם אני רוצה שנפתור את זה בחוץ. 'בא נפתור את זה כאן' אמרתי לו.  חשתי שהעניינים מתחממים, והתחלתי להתקרב אל הדלת כדי שאברח ברגע של תקיפה. בדיוק אז התקשר אלי אהוב נפשי ומחמד ליבי.. עניתי לטלפון, ואמרתי לו שאני בדירה, שהפושטקים פה, ושאני אראה כיצד אני פותר את העניין ואחזור אליו. הנבלות היו בטוחים שדברתי עם מישהו מהמשטרה. 'תראה איך הוא מלשין, מול הפנים שלנו' אמר אחד הפרחחים שישב על הספה. הם היו בשוק מ'ההפרה הגסה' של כללי הערסים. להלשין? ועוד מול הפנים?

המתח היה בשיאו, הפרחח מהספה צעק לפרחח הראשי 'תפרק אותו, תפרק אותו', ואז שוב צלצל הנייד שלי. הפעם היה על הקו שוטר שעדכנתי אותו קודם לכן, שאני 'הולך על כל הקופה'. עניתי תוך כדי שאני לוחץ על הידית של הדלת במטרה לברוח. אלא שאאוץ', הם נעלו אותי בדירה. מייד אמרתי לשוטר 'אני פה בדירה, מאיימים עלי', וביד השנייה חפשתי בארנק את המפתח. מצאתי אותו. העבריין שאל 'מה אתה מוציא'? קם , קפץ מעל הספה, טס למטבח, תפס משהו שהיה על השולחן, ו.. סובבתי את המפתח וטסתי החוצה. הוא הספיק לזרוק עלי בקבוק מים במדרגות, אבל זה לא פגע בי.

רצתי כמו חיה, עוברים ושבים הביטו בי, בעל המכולת שאל לאן אני רץ, לא עניתי. המשכתי לרוץ בעלייה-מביט לאחור, חשתי שכוחותי אוזלים ופחדתי שישיגוני, קפצתי לתוך שיח וניסיתי להצטנף בתוכו. אבל השיח היה די קירח ונטול עלווה. התקשרתי אל השוטר, אחרי שבע דקות הגיעה הניידת.

המשטרה טיפלה בעניין, העבריינים הורחקו, ונכון לעכשיו אני בנירוונה כזו. השנה שעברתי הייתה נוראית. פשוט נוראית.

עכשיו הבית מסריח, מלא יתושים ומים עכורים. רצפה דביקה ובדלי סיגריות. אבל השקט, השקט הזה שכבר לא היה לי שנה, לא ביום ולא בלילה. השקט הזה מקסים אותי:

כשחזרתי לדירה, עשיתי סיבוב בחדרים של הפושעים, שכן קודם לכן לא נכנסתי אליהם, בחדר השמאלי-היתה קערית קטנה ושקופה, ובתוכה דג זהב בודד ושתקן, עם עיניים בולטות, שחורות ועצובות. לא ידעתי מה אעשה איתו, חשבתי לזרוק אותו כדי שלא ימות מרעב, או אולי להרוג אותו-מה שלא הייתי מסוגל. גם לא רציתי לטפל ב'דג של הפושעים'. בסוף לא עשיתי כלום. הלכתי לישון. כשקמתי בערב, ראיתי שוב את הדג, מסתובב בשקט סביב עצמו, פותח את הפה, ורחמיי נכמרו עליו. חפשתי בחדר, ומצאתי קופסא עם גרגרים שעליה תמונה של דג. שפכתי לו קצת לפנים. הוא מייד אכל. אח''כ מצאתי עוד קופסא עם נוזלים שגם עליה ציור של דג ועליה כתוב:'נרופן'. שפכתי לו קצת. שיהיה. לא יודע מה לעשות איתו.

את השנה האחרונה עברתי תודות לחברים האהובים והיקרים שלי.  וגם אודות לפלפלת ומיצקי האלוהיות.

תודה לא-לוהים שנתן לי חברים כאלו. תודה לצינו. אין מילים עבורך. לו ידעת כמה אני אוהב אותך. תודה ל'ילד' שבתמימיותו וחינניותו כאלו ציפה ממני

להיות חזק ולשרוד. ותודה איש אחד יקר שהגן עלי בתקופה האחרונה, האלימה. לא אשכח לך זאת.

עדיין אוהב, מישור.