מישור..

כשתשכב בגריאטריה ב' בקומה השמינית של בית החולים, וייצא לך,

ובתך הנבוכה תמלט מן החדר,

או אז תכנס אליך בת שירות לאומי חיננית וענוגה,

בתנועות קצובות תנקה אותך,

ותאמר לך: ''לא נורא סבאל'ה, זה יכול לקרות לכל אחד'',

אז תדע-שהכל היה שווה.

לילה של סוף אוגוסט במרכז ירושלים.

בחוץ היתה לחות כבדה, וריח רטוב. אויר כבד.

בשעות שקטות אלו של הלילה, הפחדים שלי כבר נמסים.. אני מרשה לעצמי להיות שקט עד הבוקר הבא. שלווה יוקדת נחה כאן, זהו סתם לילה של יום ראשון.

ואני יודע, שמחר בבוקר-שוב השמש הרעה תזרח, והמוני אנשים סתמיים, יציפו את הבוקר ואת הרחוב, בדרכם לעשות את ה'לא כלום' היומי שלהם.

אבל מה איכפת לי?! עכשיו לילה מלא השראה.. ומה הוא צופן?

הוא צופן!

זה עוד מלון מצ'וקמק כזה בירושלים, עם עובדים ערביים, נחמדים. הם הרשו לי להיכנס, להשתין בנוחיות.

בלובי ישבה קבוצת גרמנים, דבררו את עצמם לדעת בגרמנית. הפקיד הערבי צעק לטלפון בעברית מלאה מבטא ערבי. ובצאתי מן השירותים התיישבתי על אחת הכורסאות הפשוטות. ישבתי רגוע. לא ניסיתי לתקשר עם התיירים-כפי שהייתי עושה בכל מצב צבירה אחר/

עייפות ועצב אפפו אותי, ונרדמתי. נתלשתי באיטיות מן התוהו התרבותי שסביבי-לתוך שינה קצת מדי טוטאלית-עם ראש שמוט כזה, וריר סמיך שנוזל על החולצה-מתקשה להנתק מן הפה [זה לא קרה-זו רק הדגמה לסוג של השינה]

והנה בחלומי:

''הזמן: לפני אלפי שנים, אני עודני רוח חסרת גוף ונשמה [כמו כולכם], רוח המשוטטת לבין העננים-בגובה נישא מאוד, ללא צורך במזון ושינה, נושם את הרוח, והווה ללא טוב ורע; הכי רחוק שניתן מהאוטובוסים הצפופים, הרחובות הדחוקים והשווקים מלאי הצ'חצ'חים. צף בעולם אצילי מלא שיווי משקל וטוהר. רחוק עוד יותר מהמיוזעות הישראלית, מחפירות רכבת ופוליטיקה מצחינה. חי בעולם נתוק ללא עובדיות יוספות ומשה פרץ-מביט בלבנה שבורה, הקעורה-גם ביום גם בליל, ושר לה שירי תום.
עד ש.. באחד הימים [נראה לי שזה היה בבוקר] פתאום ראיתי איזושהיא דרמה מתחתי. ממעבה העננים עלה אלי מלאך לבן, אציל ומלא נוכחות: 'יסופון' [כך קראו לי בשמיים]-פנה אלי, 'אלהים קורא לך'!
'חמש דקות אצלו' השבתי, והחילותי מרחף לכיוון משכן האלוהים, שלהפתעתי שכן בתוך ענן שחור, מלא ריח של לחות מרטיטה. ענן גשם שמרגיש בכל רגע שהנה-יגיעו הברק והרעם, והוא יומטר בעוז אל הארץ הדווייה. [זו היתה הפעם הראשונה שלי אצלו {וגם אחרונה} ואז הבנתי סופית שאלוהים הוא 'גבר', ולא איזו נקבה צחורה כמעט הומואית-עם זקן לבן. יש לו זקן צרפתי שחור. אבל הוא אשכנזי כמובן-אם מותר להגיד על על אלוהים אשכנזי] נכנסתי אל תוך הענן:

ויקרא אלי אדוני: ''יסופון, יסופון'', ואומר ''הנני אלוהי, כל אשר תדבר אעשה''

ויאמר אלוהים: ''ראיתי את עולמי אשר יצרתי, והנה הוא מלא בעוולות! בעלי החיים נרצחים בהמוניהם, הם מעונים וסובלים-עד כי עלתה שוועתם השמימה. מאות מליונים מהם נרצחים מדי שנה''! [זה הנושא הראשון שהוא דיבר עליו, הנושא שהכי כאב לו.]

''האדם הרשיע והרע, וכל זאת-בשמי. דתות הכזב-מביאות הרס, חורבן וכאב. הטמטום שולט בעולם, ורחבות הדעת נמוגה''.

וכאן אלוהים המשיך וקדח, כאשר מסביב נשמעו רחשים מוזרים [כמו סאדו מאזו כזה, לא נעים]. לא ממש עניין אותי כל הרטינות שלו.

אבל אז הוא אמר: ''לכן החלטתי לשלוח לעולם הדווי, את הנשמה שלך''.

מייד צעקתי: ''וואט ד'ה פאק'', והאל העייף שאל, מה?! מי?! וענן שחור התמר מעליו.

''ובכן'', אמר האל, ''החלטתי לשלוח אותך-יסופון האהוב-כנשמה-בת לעם היהודי''.

מיד נכנסתי ל'גוגל' ובדקתי מה זה 'עם יהודי'.. לא ממש הבנתי, ומהגוגל נראה שזה עם די פארש כזה.

'תגיד אלוהים, איפה המדינה של העם הזה??', ''אההמ, אההמ, אין להם מדינה''

'אלוהים, אני לא בעניין של להיות מיעוט נרדף':{

אלוהים קימט את מצחו הזקן, מולל באניצי זקנו הצרפתי, ואז אמר:

'תראה יסופוני, בעוד ארבע מאות חמישים ושלוש שנים-אקים לעם הזה מדינה, ואז, בתקומתו-אשלח אותך כמושיע אל העם האומלל הזה'!

אמר בהתלהבות ציונית, ואז, לאחר כמה שניות, הנמיך את קולו האלוהי, ואמר:' אבל, וזהו אבל גדול, לא אשלח אותך לשם בהקימי את המדינה, בימי התקומה.. אז אנ'לא צריך אותך. אשלח אותך אותך לשם עם שקיעה, כאשר העם הזה יתחיל לנבול שוב במדינתו, יאבד את רוחו וערכיו, ישכח את גדולי נביאיו, או אז יסופון-אשגר אותך לשם'.

הכנעתי ראשי, ואמרתי, 'כל אשר תדבר אלוהים-אעשה ואשמע, תחי מדינת ישראל, יחי האלהים, ויחי הרצל נביא התקומה'. אמן! ענה האל ועיניו מצועפות.

לרגע חשבתי ללכת, לחזור אל מבעד לעננים, הרי יש לי עוד מאות שנים עד שהאל יקים את המדינה המשונה הזו. אבל אז נזכרתי, שכמו בצבא, עלי לסגור את כל הפינות, ולברר שלא אשלח לאיזו משפחה של דויסים, או אוהדי ביתר.

ואז פניתי לאלוהים בקול מתחנחן: ' אדוני אדונינו, אלוהי כל הארץ [איזה חנפן אניP], רק זאת אבקש ממך, שתשלחני למשפחה ציונית וחפשית, חלוצה ויפה, למען אוכל להושיע את עמי'!

ויען אלוהים ויאמר:' לא, יסופון. כי אם למשפחה חרדית אשלחך, למען תפרוץ לבדך את הדרך אל הציונות, מבעד למסך החושך הדתי. עליך יהא לגלות את התקומה מתוך ערפילי הטינופת, אך אבטיחך נאמנה, כי יצוא תצא אל הציונות, ותנהיג את עמי'.

לא הרפיתי, ושוב שאלתי בקשתי: 'אל אלוהים, אל נא יחרה אפך בעבדך, ואך זאת אבקש ממך, לבל תפיל את נשמתי האצילה, לתוך משפחת בבונים, מלקקי רבנים ומנשקי מזוזות, מפצחי פיצוחים ומשתטחי גופות, אוהדי ביתר יוגנד, שהרי ישנם גם בין החרדים צחצחים נתעבים'!

ויאמר אלוהים-'' יפה דיברת, כה אעשה. אשלחך לבני תרבות''.

ואעז עוד ואומר:''אלוהים אדירים, ענני אך הפעם. אך זאת אבקש ממך! אינני רוצה להיות עבד נרצע למין הווא אשר בראת, המין הנשי.. אינני רוצה לסבול משוגותיהם, מה אעשה?'' [הקטע היחיד שנכת בהומור, אני פמיניסט!]

ויאמר אלוהים: ''אעשך הומו מלפני''.

'מממה'? 'מה זה הומו'? [זה היה נשמע לי כמו קללהP]

ויאמר האל: ' ישנם אנשים אשר בראתים טהורים, ותשוקתם לבני מינם. כאשר תרד אל עולמי, זה יהיה מקובל. כך יהיו חייך רוגעים'.

קדתי מלפני האל הנורא, ומלמלתי 'תודה'!

אור שקיעה אדמדם עלה מאחורי האל, והא נעלם מעיני.

סבתי לאחור, וחזרתי למשכני הלח, החושני והרוגע.

כל זאת ארע לפני כמה מאות שנים, כיום אני עמכם בעולם הדווי. אלוהים ביקש אותי לחזור השמימה, בתואנה שמילאתי את יעודי, אל שאני-איני מסכים לזאת.

והסיבה היא פשוטה!

יש לי חברים, אנשים מכירים אותי, אתה לא יכול לתלוש אותי מהם רק בגלל שסיימתי את 'תפקידי'..

בפוסט הבא- האם אשאר כאן, או שהאל יתעקש. או שמא נתפשר על תאריך מוסכם. שבת שלום!!

בניגוד לרב הצמחים, שמשילים עלים עם בא הסתיו, אני דווקא פורח בו.

אולי זה בגלל שאני צמח פרא, צמח בר ללא מחזורי צמיחה עונתיים..

ואולי זה בגלל שאני לא מחובר לקרקע, אלא גדל רק מהאויר.

אולי זה סתם בגלל שאני פטריה שצריכה לחות ועובש.

הנחלים החרבים שבליבי מתחילים לפכפך בעדינות,

וכשהעלים מתפצפצים לי מתחת לרגל, הלב שלי מתמלא בעלווה ירוקה.

כשמחשיך מוקדם-בלב שלי זורחת השמש, וכשהים קודר, אצלי בלב הגלים דווקא שלווים. רוגעים אפילו.

כשקר בחוץ, בלב שלי חם מאוד. וכשרוחות קרות יסערו בחוץ, והענפים יתנועעו, אני אנטע יותר עמוק בקרקע.

הקיץ החולף, הארור בכל הקייצים, הפך את הנשמה לנשמה ושממה.

התקוות נמסו בלהט השמש, והלחות מיסכה את קוו המחשבה של מוחי.

הכיוון היה אחד-אירופה. אירופה היא המולדת שלי, אם ארצה. אלפיים שנה לא באות ברגל.

אין, ולא יהיה חורף בארץ האכזרית הזו, אבל גם דמיון החורף-מנחם את היגעים.

באביב, נקמול שוב.. והארץ המרשעת תטיל את חומה האכזרי על יושביה.

תחניק אותם. תסתום את נפשם.

יהי זכרו של מזג האויר ברוך, וברוך דיין האמת-על החורף שלא ישוב עוד לעולם.