מתמסר לזרועותיו של הכאב האלמוני,
שיחבוק אותי.
אני מריח אותך, מותק.
עולים ממך אדים חמים של עצב.
אתה נוגע לי בנקודה, וזה לא מרגיש, כבר הפכתי אפאטי כלפיך.
המלתעות שלך מזדקרות, אך כבר לא בעצמה כמו אז, הן כבר לא לוחצות לי על החזה..
אני יכול לנשום גם כשאתה עוטף אותי בזרועותיך. לא נחנק ממך.
ובכל זאת, אל תשאיר אותו כאן לבד!
למרות שהוא כבר לא כמו פעם, הוא שקוע.
אני יודע שאתה רוצה לראות אותו טובע על רקע של שקיעה כתומה, אך זה יהיה לא הוגן מצידך.
הוא כבר במים העמוקים, אמנם רגליו עוד נוגעות בקרקעית, אך כל גל שעובר מכסה את ראשו, גוזל ממנו עוד נשימה קריטית.
הוא מסתובב נגד הזרם, ומביט אליך. אתה רואה בפניו שהוא יודע שלא תחלצו.
אתה יודע שלא תשרוד בלעדיו, אתה יודע שבשקיעתו תוותר חשוף, הלא אתה כל כך אוהב אותו.
דווקא הפסיביות שבו מלאה את חייך, וגם כעת על סף שקיעה-הוא פסיבי.
מן שלווה ילדותית וחיוך מתנצל על פניו, כאילו גם תקופת זריחתו לא הגיעה לו.
אני יודע שאתה מקנא בי שאני שליו עכשיו.
אני יודע שאתה היית עושה דרמה, אולי אפילו היית בוכה.
אתה יודע שהוא מספיק חזק כדי לשקוע עם חיוך.
אתה יודע. ואם לא-הבט במים, הוא כבר שקע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
