מישור..

אזהרה! פוסט לא קל לקריאה.. מיצקי יקירתי, הפעם תוותרי:}

שני עובדים גברתנים הפשיטו אותי מבגדי, הם עשו את זה במכאניות. הם מורגלים לזה, בעבורם זוהי רוטינה. הם הניחו אותי על משטח קשיח מלא בדם, בצואה ובשתן, עדות לזוועה שקרתה כאן לפני. הם קשרו את ידי ורגלי זו לזו, ואז את גופי למשטח..

בצד, נעוץ בגבו על וו, התנודדה גופתו של צבי בכבדות מצד לצד, כמו מבקשת ליפול. ראשו הערוף ביקש לצנוח על גבו, אלא שהוו עמד בדרכו. גופתו היתה מלאה בדם ובצואה. על שולחן העבודה כבר ביתרו את גופתו של רון. ראיתי את שני הפועלים הערבים, בחלוקים מטונפים בדם קרוש-מוציאים מבטנו השסועה את האיברים הפנימיים, מנקים את המעיים ואורזים. רתחתי על כך שבשביל אוכל הרגו נשמה יקרה כל כך, איש מלא אהבה.

השוחט, אברך צעיר עם זקן ג'ינג'י, גם הוא עטה חלוק מדמם, השחיז את הסכין על ידי. קול ההשחזה הרעיד אותי. הוא ביקש מן העוזר שלו, חרדי גם הוא, לבדוק שאני לא טרף, וההוא החל למשש את בטני ולקפל את מרפקי, בכדי לוודא שאהיה כשר למאכל.

שאלתי את השוחט מדוע הם שוחטים אותי, והוא ענה שזהו צו האלוהים ויש לעשות את כל מה שאלוהים אומר. מבחינתו הייתי עוד מצווה. הרגשתי נורא, התפללתי שכבר ישחוט אותי. לא יכול להיות יותר גרוע מההרגשה הזו. שערי סמר, אבל ממש. כאילו עמד.

הרגשתי איך שבשניות כל מה שבמעיי הופך למים. היה לי קשה לנשום, הרגשתי חרדה נוראית. אברי קפאו ממש, לחץ דמי נסק וחשתי שנשמתי רוצה כבר לצאת מהגוף מכיוון שאין זה אפשרי לשאת פחד כזה.

התפלאתי על עצמי.. 'מה קורה מישור'? 'אתה לא מסוגל לשאת פחד ומצוקה'? תמיד חשבתי שאני טיפוס שעובד עם השכל ולא עם הרגש, ואם נגזר עליי למות-לא אאבד עשתונות אלא אמות בשקט.. אבל זה לא עזר. אי אפשר לתאר את הפחד כשאתה באמת עומד למות. התאווה לחיים חזקה מאוד.

שאלתי את השוחט אם זה יכאב, והוא ענה שממש לא. אני רק ארגיש שריטה קלה בגרון, וזה כבר יהיה מאחורינו.

מהצואה שהייתה על שמשטח הבנתי שבאיזה שהוא שלב מחרבנים מהפחד. נזכרתי שכשהייתי ילד למדנו שהכהן צריך לנקות את הבהמה מצרכיה, משום שכשהיא רואה את הסכין היא מחרבנת מפחד. נזכרתי כמה רחמתי עליהן אז שהן צריכות לחוות פחד נורא כל כך. התפלאתי האם גם אני אחרבן.

לפתע התפרצה כל החרדה לצרחה נוראית ולא אנושית. ''הצילו'' צרחתי בקול נורא שהרעיד אפילו אותי. רחמתי על הפרות שאינן יכולות לצעוק. איך הן משחררות את הלחץ?  ראיתי שפניו השלוות של השוחט נחרדו לפתע מהצעקה. היא הפריעה למוחו להמשיך ברוטינה הדתית הברורה לו כל כך.. הוא סימן לאחד הפועלים, וזה הנחית על פני ברזל ענק. התחלתי לדמם, אך כבר לא ממש הרגשתי. הלחיים שלי נחתכו מהמכה.

השוחט עצם את עיניו והתחיל לברך בכוונה.. 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה'. עכשיו כבר חרבנתי. הוא העביר פעם אחת את הסכין על גרוני בעדינות וגרם לי לחתך מדמם. ואז תפס אגרסיביות, לחץ את הסכין אל גרוני ושיסף פעמיים, ''חתוך'' הוא צעק. הרגשתי את הדם מציף את מוחי ואז אוזל. מסה של דם יצאה מן הגרון החתוך. גופי פרפר בטירוף אך נבלם עקב הכבלים.  שתי דקות פרפרתי ואז, לאט לאט הפסקתי להרגיש..

באהבה רבה, מישור

אני מאוכזב משתי השותפות החדשות שלי.. הם עושות ניסויים בבני אדם ומחליקות על התמימות והאדישות שלי..

אתמול בערב דברתי איתם בתקיפות והיה נראה שהן די המומות ואפילו קצת מפוחדות.. אח''כ שמעתי את אחת מהן מרכלת עליי.

הן מתוקות ומקסימות, אבל זה לא איכפת לי. הן לא משלמות שכ''ד. היום כבר נהייתי אפאטי. לא איכפת לי מה יקרה. אני כבר עייף מכל הסיפורים עם השותפים, זה סוחט לי את החיים.

חוץ מזה בזמן האחרון הכל מתבלבל לי. אני אשכרה מרגיש כמו זקן שאיבד את האמונה בעצמו ובסובבים. אני רק שוכב במיטה ומנמנם. אין לי כח למלחמות עם העולם. לפחות לא כרגע.

רצתי עכשיו בגשם הנוראי הזה, נראה לי שנהייתי חולה, אני מרגיש את זה בא.

אני לא יודע להסביר את ירידת המתח שחלה בי פתאום.. זה לא דכאון או משהו, אלא השלמה עם המצב. אולי זה טוב?

הדבר הטוב הוא שאני יודע שזה יעבור.. השאלה מתי?

מותר להיות קצת עייף, נכון?!

אוהב אתכם, מישור בבירה.

השבועיים האחרונים היו קאקי.. ויסלח לי אלוהים על ההגדרה.. לא שאני פוחד ממצבי רוח בעייתיים. ממש לא. אני חושב שזה חלק מהחיים.. ומכיוון שבבסיסי אני אופטימי, אז זה כולה אפיזודה:} מה שכן, אף אחד לא שם לב שהייתי שלא במיטבי-משום שהמשכתי להקרין אהבה, חיבה וספונטניות לכל מי שנקרא בדרכי, והצלחתי! תאכלס זה מה שחשוב-מה שאתה מקרין, והקרנתי את אותה חינניות אדישה כמו תמיד.. [לא נעים! פתאום אני שם לב שאני משבח את עצמי כאן].

יש לי אח קטן שמאוד קשור אלי. אני באופן אישי לא הרגשתי אליו קשר מיוחד בגלל שדיעותינו מאוד קוטביות.. הוא הכי אדוק מכל המשפחה, אבל מאז שנודע לי שהוא כל כך קשור אלי אז אני דואג לו.

הוא ילד [בן 20] עם נתונים לא קלים. הוא נמוך מאוד כמו ילד בן 15, ויש לו עוד כמה קשיים. בא נאמר מבחינה חיצונית הוא לא שוס גדול. הוא אשכרה נמוך ורזה כמו נער בר-מצווה, ואני בטוח שלא קל לו עם זה. הקטע המשותף בינינו, ששנינו לא חובבים בכלל אח נוסף שהוא בקורתי, שחצן ומתנשא [טלנובלה], כך שמבחינה זו אנחנו באותו קו מגן. הם תמיד רבים כמו חתול ועכבר. הם פשוט לא סובלים אחד את השני כמעט באופן גנטי. אני לא יודע מה יקרה כשהוא יידע שאני לא דתי, אבל זה כבר לא בעייה שלי,נכון?

מבחינת הקהילה הוא כבר אמור להתחתן, אלא שעם הנתונים שלו-זו משימה קשה מאוד. הוא כבר למעלה משנה נפגש עם המון בחורות, הוא ניסה לשמור על ארשת שמחה-אבל אני חשתי שהוא ישבר אם זה ימשך כך.. לכן היום נצנצה דמעה בזווית עיני כששמעתי שיש לו בחורה.

אני, היכן שאני נמצא, לא נועדתי-אלא לתת אהבה.

ובחזרה אלי.  השבוע כבסתי את דגל הלאום-בגלל שיש לי תחושה חזקה מאוד שגלעד עומד לחזור הבייתה, ואני מתכוון לחגוג את זה בטירוף. התחושות שלי לא מאכזבות.

ועכשיו שאלה.. זה נורמלי שאני חייב להגיע פעמיים ביום לפורקן מיני? פעם הסתפקתי בשלוש פעמים בשבוע. אני מתמכר? מצד שני אני לא יכול! אני מרגיש אנרגיות והורמונים מטורפים, אני לא מצליח לישון ולחשוב מרב יחום, זה בעייה? ואיך זה שפעם הייתי חלש אחרי פורקן אחד, והיום אני מרגיש סבבה גם אחרי פעמיים? לא מוזר?

ועל כולכם אחי ואחיותי האהובים-ברכת אהבה עד אין קץ.. אתם בליבי כל העת.

מישור בבירה