כינוי:
בן: 39
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2008
מורכב ביותר!
אני ירושלמי.. אני הומו..[חייבים למצוא ביטוי עברי, כי אני שונא את המילה הזו] ו..ההורים שלי דתיים. כך שהפולמוס בנושא של המצעד-הוא בעצם כל מה שמעסיק אותי בשגרה. ירושלים=שמרנות. הומו=פתיחות וקידמה. דת-שוב שמרנות,ויחסיי הטעונים מאוד עם משפחתי הדתית ש'יודעת עלי'.[לא אני סיפרתי להם, מישהו 'הלשין' עלי וכאן המקום להודות לו] אני לא אשתתף במצעד-זה טעון מדי בשבילי ועוד המון סיבות. ת'אמת, אני לא לגמרי מרגיש הומו-במובן הזה שאני מרגיש לא בנח במקומות עם אוירה הומואית ואפילו תחושה של פחד לא מוסבר מהמוחצנות. כך שמצד אחד אני בהחלט מסוגל להבין את ה'פחד' של אנשים מהומו-סקסואליות, ובעיקר מופגנת, גם אני חש כך לפעמים. מצד שני,אם בצד השחור של הסקאלה יש כ'כ הרבה שנאה ופחד, בעיקר מהכיוון החרדי והימין הקיצוני-חשוב מאוד שבצד השני, הצד הוורוד, יהיו הומואים גאים, מוחצנים, שצועדים בראש חוצות,בעיקר בירושלים. כך שאפילו אם אני אישית לא חש בנח מהמצעד, חשוב מאוד, ולו רק בשביל המודעות של מאות נערים וצעירים שסובלים סבל שמנסיוני הוא אחד הקשים,שעלול להוביל חלילה עד אובדן-שיצעדו בפומבי. ורק ירושלמי יוכל להבין כמה שירושלים זקוקה למשב רוח המרענן הזה של חופש בים של שמרנות כבדה. ולמרות זאת אני לא תומך במצעד,אבל אני כ'כ שמח שהוא מתקיים. אז תנו 'להם' ולנו יום אחד בשנה, האמינו לי כהומו אין לכם ממה לפחוד,ואני יודע ומכיר טוב את חששותיכם ואני לא כועס עליכם או שונא אתכם חלילה [את מתנגדי המצעד]. תנו לנו יום אחד לנשום עמוק,אל תחששו, ירושלים לא תהפוך לתל אביב. ההומואים בירושלים תמיד ישארו ביישנים יותר,ושמרנים יותר. לא נלך עירומים ברחוב יפו. ובכן, המצעד יצעד, יונפו בו דגלי ישראל ודגלי גאווה. והעיקר, תצא ממנו המון המון אהבת חינם, שזה מה שאנחנו כל כך צריכים עכשיו. ולסיום, כל מה שכתבתי הוא לגבי המצעד בבירה, ולא במקומות אחרים.
| |
 כשל כח הסבל.
נדמה לי שזה ציטוט מהתנ''ך.. אני כ''כ משתדל להיות אופטימי תמיד.. אני מאמין בכך. לא קל להיות אופטימי, זה מחייב כ''כ. כשכולם רוטנים מסביב-ולא חסר על מה,אני חייב למצוא את הנקודה החיובית,ולהאמין בה. אבל, לאחרונה קשה לי קצת.. גם לי בא להתפרק ולרטון, אני עייף מלהיות 'ילד טוב', אני עייף מלחפש דברים חיוביים במדינה.. אין לי כח עכשיו. אני מבולבל . אז תרשו לי פעם אחת לחרוג ממנהגי, ולכתוב פוסט סטנדרטי של 'כמה החיים קשים'-ומה יהיה. כן. בארץ אהבתי האביונה-אלהים פשט רגל.. חסרה לי המשפחה,ואני מרגיש בודד. אין לי זמן. אין לי שלווה. אלוהים,שומע? אולי תענה. אנחנו עייפים. עייפים כל כך. יש לי תפילה קטנה:''ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתינו.. והגן עליה באברת חסדך''. נו, עד מתי נלחם? ומאיפה הבאת את אחמדינגאד? ואולי תאמר לי אלוהים-מה יהיה עם המשפחה שלי? עד מתי תמשך הסאגה הזו? ואיך אני אמור לתמרן בחיים? ואני, אנה אני בא? נמאס לי כבר להיות גבר. להיות קליבר. רוצה לישון. אני מותש. תל אביב .חוף ים. סקס. זה מה שאני רוצה. זה לא יקרה.. בכל אופן לא בסיבוב הנוכחי. הקפיץ עוד לא נמתח מספיק-בשביל להשתחרר עד תל אביב.. אני מתחבר מאוד לשיר של אמיר בניון.. שיר חדש על הכמיהה למשיח. ומשיח הוא בעצם כל דבר שנבצר מאיתנו ואנחנו כמהים לו. ככה אני חושב. אז אולי אלוהים, בבקשה! עשה שיהיה לנו יותר קל.. קצת אור בחיים.. אהבה איש לרעהו. סבלנות וסובלנות. אנחנו השתדלנו. עכשיו לגמרי תורך. תן לרוות קצת נחת. נדב ליסאי ז''ל. נדב מת לפני שנה . את נדב ראיתי כשבאתי בפעם הראשונה ל'בית-הפתוח'. הייתי נבוך וחושש. הפעם האחרונה שראיתי אותו, הייתה באוטובוס. אני עם כיפה, ונדב בגופיה עם מחשוף ענק מתנפל עלי בנשיקות וחיבוקים קולניים במיוחד. לא שם על אף אחד. אחרי אחת הפגישות בבית-נדב לקח אותנו לשתות ב'סלומון'. ואני שעד אז לא שתיתי, בקשתי וודקה רד בול כי זה מה ששמעתי. שתיתי ,דווקא היה טעים לא חריף, ובסיגריה שאחרי התעלפתי קשות. אחרי 10 דקות [לפי מה שאמרו לי], התעוררתי ממגע רך של מטלית קרה על המצח. זה היה נדב- שבמסירות ובדאגה טיפל בי. במפגש האחרון שאלתי לפי תומי איפא נדב-ואז אמרו לי שהוא מת. מבינים? הוא מת מזמן ואני לא ידעתי. נדב-זכרונך נצור בליבנו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
