מישור..

אני אוהב להיות עצוב בחורף.

בחורף, כשצמרות העצים מלחשים לרוח, וענני סופה שחורים מכסים את היקום.

בחורף, כשגשם שוטף את העיר, ובני האדם ספונים בביתם מפני הקור.

בחורף, כשרעם מתגלגל מרעיד את הלב, ואני יושב בראש מורכן אל התנור-בכדי לספוג מחומו.

בחורף, כשאני מתכנס בבית, וסוגר את החלון-מאזין לשיר עצוב ברדיו.

אינני רגיל להיות עצוב בקיץ, כשבחוץ-צהלת חיים וחופשות 'הכל-כלול'.

כששמש מתריסה יוקדת בעולם, ומזמינה את כולם לים.

אנו, חיילי השוקולד של החיים, עשויים מצמר גפן, תלויים בשגרה..

מתחזקים את העבודה בשביל המשכורת, את המשפחה בשביל האהבה, ואת הלימודים בשביל חברת בני אדם.

ברגע שמשהו מתערער, אנו מאבדים את הבטחון, ופחד מהול בעצב מחלחל אל הלב הרך, הפגיע, הרגיש.

יקירי אמר לי שהוא עצוב. עצוב מחוסר הידיעה, מחוסר התוחלת, מהבטלה הכפויה..

פגיעה אנושה בשגרת חייו-תפגע גם בי, משום שאני קשור אליו רגשית. ועכשיו גם אני עצוב, אני עצוב.

גם אני פוחד.. אני פוחד שאמא תגלה, אני פוחד שיפטרו אותי, ואני פוחד שלא יהיה לי כסף, דירה, אוכל, עצמאות וחירות.

אנו פוחדים מאובדן השגרה, שגם כך איננו אוהבים. אנו פוחדים מהואקום.

אסע איתך לערבות פינלנד, שם נשב על יד האגמים, ונשתה יין אדום סמיך..

נדבר ונפטפט על כלום. מה דעתך?

נער בלונדי יפה עיניים וביישן אז יביט בנו מצדו האחר של האגם, וישפיל מבט חזרה.

'ישנם ימים ללא מרגוע, בם לא אמצא לי מנוחה. בהם מוכרח אני לנגוע באהבה הנושנה'..

אלי, אלי, רק תפילה אשא-שהשמש תעבור עלי, ותיקח אותי אל המסע'..

אלי, אלי, רק תפילה אשא-שהשמש תעבור עלי, ותראה לי שוב את משעולי'.

איי מיס יו מייקל..  1958-2009

צינו. צינו הוא חבר שלי. חבר טוב.. הלא הוא הארטיסט מהדירה ליד. האמת היא שהוא שילוב.. הוא קצת כמו אח שלי שעושה לי כיופים, קצת כמו אמא שלי כשהוא מסביר לי איך להתנהג. הוא קצת כמו אהוב שלי כשהוא עושה לי נעים, אבל הוא בעיקר שלי.. זאת אומרת שלא משנה מה, הוא שלי ואיתי.

ולכן כשצינו שאל אם בא לי לנסוע לתל אביב, אמרתי שכן, ובעצם למה לא?!  כמובן שכמו שתי סבתות פולניות, עשינו את עצמינו מתלבטים.. מה, עכשיו?? ומה יהיה מחר? מה נעשה שם? מה, עם הבגדים האלו? אבל לשנינו היה ברור שזורמים תל אביבה.

דווקא בגלל שגם צינו וגם אנוכי, עבדכם הכוסון, שונאים את תל אביב כמעט כשם שאנו שונאים חרדים, דווקא משום כך היא מהווה עבורינו מקום מפלט. מקום זר ומוזר.. מקום שאנחנו אוהבים לשנוא-יותר מאשר אנו שונאים לאהוב..  תל אביב היא אוטופיה.. היא מושלמת ברדידות שלה, מושלמת במזג האויר המגעיל שבה, והיא מושלמת בזה שהיא שונה מירושלים, העיר שאנחנו אוהבים יותר מאשר את עצמינו..

באותו לילה, ירושלים היתה אפרורית, משעממת, ומלאה ערסים, אמריקאים וחרדים.. ברגע שהחלטנו על הירידה, ננסכו בנו כוחות חדשים, רוח של חופש וחירות, ומאותה שנייה בזנו לכל הירושלמים הפרובינציאליים שניבטו אלינו מן החלון.. הורדתי את החולצה, קניתי בירה קרה, צינו הפעיל מוזיקה מחרישת אוזניים.. הספקתי עוד להטריד כמה חרדיות ביציאה מירושלים ולקלל חרדי או שניים, והופ... עברנו את ה'זין של ירושלים'-הלוא הוא גשר המיותרים שעליו יסעו ניני היקרים איפשהוא ב2062.

הרוח התל אביבית הקסומה נחה עלינו מיד.. צינו שם גז, ושנינו התנונענו לקצב המוזיקה כמו תל אביבים אסלים..

אולי אתם לא יודעים, אבל כשעוברים את שער הגיא-מתחילים להריח את תל אביב.. זה ריח מיוחד שרק הירושלמים מזהים..

אפילו הביוב הסרוח של נחל איילון, עלה באפינו כריח קטורת.. ההורמונים השתוללו,. תל אביב, כמה שאני אוהב לשנוא אותך!

בעיר העברית הראשונה קידמו את פנינו הנרגשים דגלי גאווה.. היינו קצת בשוק. כאילו דא? גאווה? על כל העמודים??

ירדנו אל הים, פסענו נרגשים.. כל זוג מחובק התקרבנו לבדוק אם הם גבר ואישה, אישה וגבר, גבר וגבר או ווטאבר..

אפילו החרדים ימח שמם [לא אומרים 'וזכרם' על יהודי, כי אולי הילדים שלו יחזרו בתשובה] לא הרגיזו אותי כמו בבירה הדוויה.

אין צורך לספר צינו הרשע לא נתן לי להכנס למים, לא להשתין במים, והוא אפילו אילץ אותי לשרך את רגלי בחול, כדי לזרוק את הסיגריה בפח.

על דבר אחד לא אסלח לתל אביבים.. כשיצאנו מהעיר שלכם, כל הפניות לירושלים היו חסומות עד חמש בבוקר.. הלו? אנחנו עיר בירה!! לא איזה כפר נודיסטים..

אגב, על חרדים לא תשמעו כאן יותר.. אני פותח בלוג בנושא המאבק בחרדים.. זה נושא מדי חשוב בשביל הבלוג הזה..

אז יאללה חבר'ס.. צ'תחררו כבר.. סקס, סמים ורוקנ'רול..

כי יש לנו את המדינה הכי יפה בעולם..  והיא שלנו..

כמה מתוק יהיה כשגלעד יחזור הביתה. אין יום שאני לא חושב עליך, גלעד.

עוד שבוע שלוש שנים.. כמה שאני בוכה על מה שאתה עובר.. גלעד! אם היית יודע כמה אנו מחכים!

אתמול בלילה קרה לי דבר מוזר ונדיר. דבר שגרם לי להרבה הרהורים.. חטפתי מכות, אבל מכות מכות..

ידידה שלי בת 23, יחד איתי ועם עוד איש מקסים [נשוי ואב לילדים] הלכנו למרכז של השכונה השכנה, בכדי לתלות שלטים על איזה אירוע חברתי למען הקהילה, אירוע שקשור למערכה שלנו על שמירת צביונה של השכונה.

[אני יכול לומר בשמחה, שלמרות שהמאבק בעניין החרדי הוא בנשמתי, ואני מאמין בו בכל מאודי, הן אמוציונלית והן רציונלית, מעולם, אבל מעולם לא השתמשתי באלימות פיזית כלפי אף אחד, ולא הרמתי יד, וכך אני מקווה שיהיה גם בעתיד.]

השעה הייתה חצות וחצי, והתחלנו להדביק אחרי שערבבנו את הדבק והכנו מודעות.

פתאום הגיעו קבוצה של ערסים [אין לי איך להגדיר דבר כזה]..

בהתחלה חשבתי שהם רק יעברו שם, אחד מהם אפילו אמר 'הנה אנשים טובים'.. אבל אז הם החלו לדבר לא יפה ולקלל.

אחד מהם פנה אלי 'גבר' 'גבר' ולא התייחסתי. הוא אמר שהוא יוריד את השלטים ברגע שנלך. המשכנו להדביק ואז ראיתי את אחד מהם עם מבט רצחני ממש-מחזיק ברזל ענק ונחרדתי, ראיתי שהוא הולך להשתמש בזה, ולפי המבט הוא יהרוג אחד מאיתנו.

בינתיים התקבצו יותר ויותר ערסים, והיינו מוקפים כבר בכעשרה. היה ברור שהם לא יניחו לנו.

עשינו את עצמינו שסיימנו, ופנינו ללכת, הם הלכו אחרינו והקיפו אותנו תוך קריאות גנאי מזעזעות. לא יכולתי להשאר חייב ואמרתי להם-שהם נטל על החברה, ושידברו איתנו אחרי שהם יסיימו לעשות בגרות [אמר מי שאין לו 12 שנות לימוד:}].

זה היה מספיק להם כדי להתנפל עלינו, אלא שמשום מקום צץ בחור מגודל עם זקן וכיפה לבנה שעליה רשום: 'נחמן מאומן', קפץ מעל הגדר, בשנייה קלטתי אותו והוא הנחית לי אגרוף חד ורצחני לעיין תוך שהוא מעקם לי את המשקף.

כאן ניתן האות, וכל הערסים התנפלו עלי והיכו אותי מכות נמרצות, בעיטות, אגרופים לכל מקום רגיש בגוף.

הבחור הנשוי שהיה איתנו ניסה להדוף אותם ממני, והם בתגובה לקחו את מקל הצבע ופשוט התחילו לתקוע בו את זה.. הוא התקפל על הארץ והם בעטו בו..

נצלתי את השנייה שהם התעסקו איתו ורצתי אל הכביש כדי להזעיק עזרה. ניסיתי לעצור רכב אבל הוא לא שם לב. ובינתיים שניים מהתוקפים רודפים אחריי ואני גם רואה ערס נוסף מגיע ממולי..

התחלתי לטוס במדרגות אבל הוא הגיע אלי ומשך לי את האוזן. הוא ניסה לתלוש אותה עם היד, ככה הרגשתי.

הוא נתן לי בעיטה חזקה באשכים [איי, זה כואב], ואני נצלתי את העובדה שהוא הרפה מהאוזן וברחתי לתוך חורשה, אלא שהרגל שלי התעקמה ולא יכולתי לרוץ. התחבאתי מאחורי אבן וחיכיתי לראות מה הם יעשו.

בעוד שאני יושב וממתין ראיתי רכב סיור של מג''ב ודידיתי לעברם. הם די נלחצו מהגופה הצולעת שיצאה מהשיחים. הפניתי אותם למרכז והם נסעו לשם מייד.

ישבתי מוכה וחבול על האבן, משפשף את הרגל..

עישנתי שתי סיגריות ודידיתי הבייתה. בלילה שמעתי את השיר : 'הזהר מכל זירות הפשע'.

אני לא כועס על הערסים בכלל, אני אוהב אותם.

שבת שלום יקירי! שמרו על עצמכם,

מישור בבירה