אני כואב מאוד. לחוץ במלקחיים ואין לי כח. מישהו חייב להושיע אותי, והוא לא מושיע.
אני כבר עייף כל כך, ומפוחד. ובעיקר אפאתי. אני כ''כ מרגיש תחושה של סוף, ולא ברור לי מדוע.
לא יכול לסבול את חוסר הצדק הזה. כבר לא מעניין אותי אם זה ישנה בכלל. אני רק מבקש שישמיעו לי את השיר של יהודה פוליקר לאן את נוסעת בווליום נמוך.
אני מאוכזב כ''כ. כ''כ הרבה חלומות, הרוע והטימטום הרבה יותר חזקים מאיתנו.
כמה תמים הייתי, מנסה בכח למצוא רק טוב. זה לא עובד ככה. חבל.
אם זה יקרה, אני נחוש שזה לא יהיה אני לבד. הם יעברו טיפול עשרת אלפים-אותם זדים מאוסים, שיירי אדם, חלאות.
אין עתיד למדינת ישראל. אני לא יודע אפילו להגדיר את התחושה שלי כשאני כותב את זה.
לא רוצה לתקוף, כי זה לא יעזור. העקימות פה היא בילד-אין. ביצוע כושל.
כי מי שיודע כמה ציוני הייתי, אז זה כמו צריבת אש שעברה בי כשהגעתי למסקנה הזו. ויש לה תוצאות, הרות גורל.
חשוב לי שתדעו. את ואתה, להגיד שמות? מיצקי היקרה, פלפלת וג'וני.
וגם כל החברים הלא ויטואליים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
