מישור..

יש שלווה בכל. כן, בכל שלווה.

בראש השנה השני לאחר שהלכתי לצבא, נשארתי בבסיס לבד. זו הייתה שנת משימה, והבסיס היה בסך הכל מבנה בעיר. מבנה ערבי-בית אבן ישן.

זה היה בעיר העתיקה בירושלים, ברובע היהודי.

ראש השנה כזה, שכבתי במיטה, הקשבתי לרדיו. היה השיר 'נאסף תשרי'. זה כל כך היה לי טוב וממלא, ממש כמו כל התפילות והעניינים. זה נגע והיה עצוב ונעלה.

נשארתי נכה וסגור, החיים שלי הם הצגה לכולם, אבל גם לעצמי. [זה טוב]

אני אחד האנשים המוזרים, אני יכול לכתוב כאן אלף דברים שבגללם אני מוזר.

אני שבוי בתוך עצמי, ובעבודתי. אין לי שום דבר אחר בעצם בחיים. העבודה היא שמחזיקה אותי. בלעדיה-אני כל כך פוחד:}

כי מה אני עושה?! ישן, ישן בבית, והולך לעבוד. כל יום. העבודה-היא חיי, והבית נדבך, וככה אני מבלף על עצמי, כי כלום לא קורה. [וזה טוב]

כאילו, אולי בעצם-מצאתי את מנוחתי.. אלא שבפנים הכל-אש להבה ותמרות עשן.

אני רוצה לצאת לעיר הגדולה, לפרוץ לגעוש, להיות מלך העולם. להיות שחקן, שדרן. [זה יקרה בדיוק כשאחליט]

אני תקוע כאן. כי איך אעשה להורי היקרים והאהובים את האסון הזה? בשבילם זה אסון. כל פעם שניסיתי לעשות משהו יותר, משהו אחר-קרו דברים לא טובים. לא אמורים להבין את זה. למה? זו מציאות. [וזה טוב]

ברור לי שזה יפרוץ יום אחד, כבר קצת קשה לי להתאפק.

בעצם, הדבר היחיד הרוחני שיש לי, זו המדינה והציונות. אנשים לא מבינים בכלל את האהבה שלי למדינה. זו לא אהבה אפלטונית. זו אהבה רומנטית.

זו אהבה שיש בה את כל המרכיבים הגשמיים. אהבה פיזית.

אני מוכן לעשות הכל בשביל המדינה הזו, אני כנשוי לה.

והייתי בן 12 קורא את כל העיתונים, מה קורה במדינה. אי אפשר כל כך להבין אהבת ילד בן 12.

דגירה חסרת גבול. הביצה לא מתקלקלת. היא כן גדלה עם הזמן.