הארקטיק מאנקיז הם להקה בריטית עכשווית. לפי הנגן של אחי, המוזיקה שלהם מוגדרת כאינדי רוק. השירים שלהם קצביים מאד, ממכרים, וכיפיים בצורה לא נורמלית. גם הליריקה מגניבה. הכל בהם מגניב. הם להקה אחת גדולה של מגניבות. קטנה. הם לא כל כך הרבה.
זה עבד כבר?
הסולן שלהם חתיך.
זה עבד כבר?
הבעיה בארקטיק מאנקיז היא, שהם נידחים כמו דוגמניות אינטיליגנטיות, או כמו מעצבי אופנה סטרייטים, או כמו ילדים שאוהבים את ההורים שלהם, לשם ההמחשה.
ובכל זאת כולם מכירים אותם.
מי ששומע ארקטיק מאנקיז, מטבעו, חושב שהוא היחיד במדינה שמכיר אותם. עד שהוא מטייל קצת ברשימה שלו במסנג'ר, שיש בה 70 אנשים אבל הוא מדבר רק עם 3, ואין לי מושג איך הוא הכיר בערך 60 מהם. הוא עוצר, נדהם, משותק, למראה מילות הקסם - "יש לי דיסק של ארקטיק מאנקיזזז $%#$^%^ 3333> (:::::", קורצות שם, בשורה האישית של מישהו שהקשר האחרון ביניהם היה הודעה שנשלחת אוטומטית בעקבות וירוס.
ואז קורה דבר מופלא.
אתם מבינים, כשמעריץ של ארקטיק מאנקיז פוגש מעריץ אחר של ארקטיק מאנקיז, האירוע מזכיר קצת מפגש בין שני לוחמי וויטנאם. הם לא הכירו מעולם, לא דיברו מעולם, אבל המכנה המשותף הזה, הפעוט, הופך אותם לנפשות תאומות.
בן רגע הם נהיים לאחים. הם מתחבקים ומתנשקים ובוכים כמו קרובים שלא ראו זה את זה שנים. הם מחליפים חוויות בקצב של אוטוסטרדה. הם מרגישים הכי קרובים בעולם, וכל זה רק בזכות הקסם המדהים של אלכס טרנר. הכוח לקרב בין אנשים. זהו הכוח החבוי בארקטיק מאנקיז.
מסקנה: ארקטיק מאנקיז = הדרך לשלום עולמי. הפיצו את הבשורה!
אמרתי לכם שהוא חתיך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
