היה בלתי נשכח.
קשה לי לכתוב פוסטים כאלה, פוסטים שהם לא קלילים ונחמדים ו"החיים הטובים". מה שקרה אתמול בתיאטרון ראסל היה קליל ונחמד ו"החיים הטובים". הוא גם היה ביחד ואנרגיות והשקעה.
אבל בעיקר הוא היה פרידה. לא סתם קראו לזה טקס סיום.
אז מה שקורה ברמת גן, לפני מה שקורה בראסל, זה שלומדים יסודי מא'-ח' ואז לומדים תיכון מט'-יב'. בעוד 9 ימים אני אסיים תקופה של 8 שנות לימודים בבית ספר הכי מושלם במדינה הזו, עם השכבה הכי מושלמת במדינה הזו.
חודשיים שחיינו את המופע הזה. חודשיים שלמדנו להכיר את עצמנו מחדש, את החברים שלנו מחדש, את היכולות שלנו, את נקודות התורפה, את השיאים. זה היה כיף לא נורמלי, מלא צחוק והתרגשות וקצת מעשי שטות. הסטודיו היה הבית השני שלנו. להחליף בגדים בשירותי הבנים כבר היה דבר של מה בכך. דיקלמנו את השורות אחד של השני, סצינות שלמות, צחקנו מאותן הבדיחות שוב ושוב ושוב ושוב. לא שילבנו ידיים כי זה סוגר את מעגל החיים, ודיברנו בפה פתוח וחזק כמו שקובי רצה, והדבקנו שלטים על מסטיקים לעוסים.
ואז זה הגיע. פתאום אנחנו על במה בחזרה גנרלית. מה? זה זה? עכשיו? אף אחד לא שם לב איך הזמן רץ. איך הוא טס במהירות האור. חזרה גנרלית, כן כן. חזרה אחרונה. מה שלא יהיה.
האורות שסנוורו אותנו, הקהל שלא ראינו, הכל.
ואז זה הגיע. הערב. זה היה כמו כל חזרה אחרת, אף אחד לא אמר "עכשיו זה על אמת".
עלינו לשם כמו גדולים ועשינו את הכיף של החיים שלנו, בפעם האחרונה כמעט. היו ילדים שירדו מהסצינה ובכו. ואילתורים של הרגע האחרון, אפשר את הגרביים שלך? אני לא מוצאת את החצאית, יש למישהו דואודורנט? אתם עושים מלא רעש!
בבום זה התחיל ובבום זה נגמר. שעה וחצי שנראו כמו דקות ספורות. מה, כבר? בשביל זה חודשיים...?
ובסוף מעגל. כולנו אחים. הגרון נחנק. מדמעות? מצרחות? מצחוק.
נגמר? לא, זה רק התחיל.
תמיד צחקתי על כל אלו שלקחו את זה יותר מדי קשה. "אתם אהבות חיייי". תמיד אמרתי "תכלס, אין לי כזה בעיה לעזוב." אבל עכשיו אני מבינה כמה אתם חשובים לי. הבטתי בתמונה של כולנו בדרך חזרה הביתה ונישקתי אותה. ההורים שלי לא הבינו מה עובר עליי.
כל אחד ואחד מכם. תודה. על 8 שנים מושלמות. אתם יותר ממה שאפשר לבקש.
מאוהבת בכל אחד מכם. אנחנו אולי בעיצומו של סיום, אבל יש עוד זמן. עוד 9 ימים. בואו נהיה שמחים ביחד בימים האלה.
מחזור נ"א זה לעד. ומי שלא בעד, מצידי שיביא ביד.
ואף טמפון לא יעצור אותנו.