אני מתגעגעת. אליך. אל היחס שלך.
לעזאזל, אל יחס כלשהו.
שוב ושוב אני אומרת
"אני מחפשת את עצמי בנרות." ואף אחד לא מבין. אף אחד לא יבין. גם אני לא.
אני שקופה. אני יותר שקופה מאויר. גם כשאני בוכה אף אחד לא רואה. בוכה לכם מול הפרצוף. לא, אני אויר. אני כלום. אני מרגישה כמו... כלום. כלום קטן.
תסתכל עליי, טוב? היא לא יודעת כמה היא ברת מזל. הלוואי.
אני אפסיק להציק לך, טוב? אני חייבת.
אני אפסיק לחפש גם אותך בנרות. אני רק מחכה לחופש. אני מחכה שתהיה איתי. אני רוצה לשכב עלייך ולשים את הראש על החזה שלך כמו פעם וזה הכל. להרגיש שאני קיימת, סוף סוף. שאני כאן, סוף סוף. גם אני מעניינת.
איך זה שיש לה מלא חברים ולי אין?
איך זה שהוא שלה ולא שלי יותר.
אולי כשאני אהיה בחדר שלך אני ארגיש סוף סוף קיימת. עם שניכם, כן, כמו שסיכמנו. אני מחכה לחופש, שתהיו איתי. שאני אהיה מרכז תשומת הלב, פעם בחיים שלי.
תתיחס אליי
טוב?
היית מת, מותק. היית מת.