אני מרגישה כל כך פגועה וכל כך מנוצלת. אהבתי אותך, למרות שזה נגמר מזמן.
ואיך העזתי לחשוב שזה הכל בגללי?
ועוד ניסיתי להתקרב אליך. איכשהו, עוד היית חשוב לי.
ועכשיו אני כל כך נגעלת לעמוד לידך. מי אתה חושב את עצמך? משחק ככה ברגשות שלי? אני כל כך שמחה שמחר תהיה הפעם האחרונה שנתראה, ואני מרחמת על החברה החדשה שלך כל כך.
וגם אם מה שאמרת זה שקר, עצם העובדה שאמרת כזה דבר גורמת לי להגעל ממך.
אני רוצה להעיף לך סטירה ולהגיד שאני לא מאמינה שנגעתי בך בכלל.
"לא אהבתי אותה, מההתחלה. סתם חשבתי שאני אוכל להשיג זיון."
תקשיב לי ותקשיב לי טוב, גם בעוד 349580935 שנה לא תשיג זיון עם הפרצוף שלך. גם על אמא שלך אני מרחמת. היא אשה ממש טובה, זו לא אשמתה שיצא לה בן מסריח. ככה זה, במשפחות הכי טובות.
יא חתיכת אני לא אגיד מה כי זה מלכלך לי את הבלוג. עמרי כל כך צדק כשהוא אמר שמגיע לך למות.
ושחר צדק כשהוא אמר שיש לי נטייה לצאת עם נבלות. כמוך.
לראות את האור/אפרת גוש
כי ראיתי את דרכי נעלמת
ביער סבוך, בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגליי ננעצו
היכו שורשים
ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם
הכרתי טיפותיו של הגשם
נקוות בתוכי, יורדות מתחתיי
והרוח קרה ונואשת
הקפיאה אותי
הכבידה עליי
ולרגע יכולתי לגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור
אומרים השמיים כחולים מעלינו
מלאים באורות
אולי יום אחד אוכל גם אני
לראות?
ונפלתי לארץ בשקט
עצמתי עיניי, אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאביי
מכל בדידותי
ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור
מחזור נ"א זה לעד, ומי שלא בעד, **** המכוער יכול להביא לו ביד, פעמיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
