זה כמו כל פעם כשהוא הולך.
אני מסתכלת עליו עד שאני לא יכולה לראות אותו יותר, אחרי שכבר מרחנו אחד את השני בחיבוקים ודמעות ונשיקות ומבטים עצובים.
הרבה מבטים עצובים.
הפעם ייבבתי. הוא הביט לאחור, אולי הוא שמע. המשכתי לייבב. הוא המשיך ללכת.
הימים שלי עם עמרי הם הימים הכי שמחים בחיים שלי, בחיי. אני לא צריכה לדאוג מכלום, רק לשמוח ולא להרביץ לו יותר מדי, כי הוא חטף ממני כהוגן הפעם. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מנסה להרוג אותו. אני די מצליחה, בלי כוונה. זרקתי לו ספר על הביצים. הוא כמעט מת.
אבל זה היה לא בכוונה XD
ואחרי שאני צוחקת אני בוכה שוב, למרות שהבטחתי שלא, כי אני לא אראה אותך עוד הרבה זמן.
חלמתי הלילה שהוא בא, ואני אומרת "רואה, אמרתי לך שנפגש שוב, עוד לפני החגים."
אני צריכה את הידיים שלך, את הקול שלך, את הצחוק שלך.
אני לא צריכה כלום חוץ מלשמוע אותך צחוק בקול רם.
אז תחזור, כי אני מתגעגעת. בוא נשחק קלפים שוב. בוא נראה סרט שוב. בוא נתמזמז באמצע הים שוב.
טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
