כבר כמעט חצי שעה שיש לעמרי יום הולדת. הוא בן 17, הוא כבר ילד גדול.
מ23:30 ישבתי ובהיתי בשעון. חיכיתי והלב שלי דפק מהר, כמו בכל פעם שקורה משהו שקשור לעמרי.
ובחצות בדיוק התקשרתי אליו ואמרתי לו "מזל טוב!"
הוא נשמע שמח, ואמר לי תודה, ושהוא הוא אוהב אותי. חייכתי. הוא אמר שהוא ידבר איתי אחר כך, הוא עם חבר.
לא חייכתי כל כך. רציתי לדבר איתו, רציתי לבכות לו שרציתי להיות איתו כשיחזור.
בגלל שאני אנוכית.
אבל אני לא אגיד לו. אני לא אגיד לו שהייתי עצובה ושהוא אכזב אותי, כי אז הוא יצטער. הוא ירגיש רע.
אני רוצה שעמרי יהיה שמח ביום הולדת שלו, ולא ידאג מכלום, אפילו לא ממני. אני רוצה שהוא יהיה שמח!
התאכזבתי ממנו לכאורה, אבל בעצם התאכזבתי מעצמי.
אני חברה גרועה כל כך. אני לא יכולה לקנות לחבר שלי מתנה, או לבלות איתו ביום הולדת שלו, או לפחות לנשק אותו. לתת לו חיבוק.
אני לא שווה הרבה... אני לא שווה כלום.
כשאני אומרת לעמרי שקשה לי להיות איתו בגלל המרחק זה לא בגלל שהוא רחוק ממני.
זה בגלל שאני רחוקה ממנו. כי אני לא יכולה לתת לו את הדברים שאני כל כך רוצה לתת...
אני לא יכולה לתת לו את כל האהבה שיש בתוכי.
עצרתי הכל ונשכבתי על המיטה. מצאתי את החולצה שלו שהוא הביא לי על הכרית.
מעניין שאמא לא שמה לב שנכנסה לנו חולצה זרה הביתה.
חיבקתי אותה בחום, הרחתי את הריח לתוכי ודמיינתי שעדיין יש לה הריח המשכר שלו.
פרשתי אותה על הסדין. היא הייתה גדולה כל כך, וחמה כל כך, כמו הגוף שלו.
שמתי את הראש איפה שהחזה שלו היה אם הוא היה לובש אותה. שמתי את הידיים שלי עליה.
עצמתי את העיניים ודמיינתי שזה הוא. שהלב שלו פועם מתחת. זה היה כמעט אמיתי.
חייכתי ולחשתי
"יום הולדת שמח!"
חייכתי, ולחשתי את זה שוב ושוב
ולאט החיוך שלי נמחק
המשכתי ללחוש
והתחלתי לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
