הפוסט הזה יהיה מוקדש לאח שלי. הוא יהיה מוקדש לאח שלי כי הוא ראוי להערצה. הוא ראוי להערצה כי היא עלוב ומגניב בו זמנית. מולטי-טאלנט!
זה אח שלי. הוא לא אוטיסט, הוא מפהק. ברגע זה הוא סיים לעכל המבורגר מכובד מאד. אבל בואו נלך כמה שעות אחורה לתחילת היום הזה.
התעוררתי ממש מוקדם, כי היינו צריכים לצאת ממש מוקדם. אח שלי משרת רחוק מאד מהבית, בצפון, וייקחו לנו בערך שעתיים וחצי להגיע אליו. זה היה בלתי אפשרי! לא ייתכן! טכניקלי אימפוסיבל! תנסו אתם לקום ב9 אחרי שבוע שבו ישנתם עד 14!
אבל בסוף הצלחתי D:
ארזתי ספר, מחברת, כלי כתיבה ואוזניות לפלאפון. הדבר הראשון שעשיתי היה לשמוע מוזיקה באוטו, ואחרי שנמאסו עליי השירים כבר 6 פעמים, פרשתי לציור. זה היה בלתי אפשרי! לא ייתכן! טכניקלי אימפוסיבל! כי עם כל הכבישים הטיפשיים האלה כל מה שציירתי נראה כמו גוש של עופרת. ירדתי מהקטע של הציור. בהיתי באוויר. הרוח מהחלון של אבא רק הוסיפה לישנוניות שלי.
ואז
הגענו!
זה לא היה מלהיב, כי כבר הייתי שם קודם. התקשרנו לתום שיבוא והתישבנו בספסלים שמחוץ לבסיס שלו בינתיים.
אבא אמר לי שהשמנתי קצת.
"מה אמרת?"
"קצת השמנת..."
"רוצה מכות? רוצה מכות? רוצה מכות? רוצה מכות?"
"מצטער."
"אמא, אבא אמר שאני שמנה ):"
ואז תום הגיע, והוא לבש את הבגדים המכוערים האלה שלו, והוא לא חיבק אותי ולא הסתכל עליי כי הוא בנזונה. אביגיל (4 וחצי) רצה אליו, אז הוא תפס אותה והניף אותה באוויר. היא התחילה לבכות כמו מטורפת. הוא הניח אותה והיא רצה לאמא. אמרתי לו "יום הולדת שמח", כי זה היה יום לפני יום ההולדת שלו, וידעתי שאני לא אראה אותו למחרת.
ואז הלכנו לגן עדן של אביגיל. יש לה FETISH לסוסים, וליד הבסיס שלו יש חוות סוסים עם מסעדה נחמדה, אז נתנו לה כמה דקות ברקיע השביעי.
בזמן שהיינו בחווה, אמא אמרה: "רוצה שאני אשיג לך דיאטנית, שירה? D:"
והסתכלתי עליה בערך ככה: TםT
"קצת עלית במשקל."
ואז נעלבתי מאד, אז עשיתי סצינות, והיא נסתה להצחיק אותי (והצליחה), אבל עשיתי סצינות בכל מקרה. ואז נזכרנו בשיחה שהייתה לתום עם אמא לפני שהוא הלך לישון אצלך האקסית שלו כדי לשכב איתה. הייתי בכתה ו', והוא לא ידע שאני שמעתי (;
עכשיו הוא יודע.
עד שהגיע התור שלנו לאכול. לאמא היה זבוב מת בסלט, והשניצל של אביגיל לא היה עשוי, אז קיבלנו מתאבן כזה של חצילים וגבינה בתור סליחה. אמא קוראת לזה "להיות לקוח חכם." תום קורא לזה "להיות ממזר."
אז אחרי שנהנתי מקרם ברולה חביב, אביגיל רכבה על סוס, והלכנו אל עבר המכונית כדי להחזיר את תום לבסיס (זה היה הרגע שבו הוא פיהק). רציתי להצטלם איתו בשביל הפוסט הזה, אבל הוא עלוב, והוא לא שיתף פעולה. זה מה שיצא:
נפרדנו ממנו בבסיס (הוא התפדח לתת חיבוק לאמא). באוטו צחקנו על כל מני אמנים. אמא אמרה שמאד מתאים לנוער החלול של היום לשמוע את המוזיקה החלולה של היום. ואבא שלי אמר: "אה, ואיזה מוזיקה את בדיוק שמעת כשהיית בת 14?"
ואז אמא שלי התחרפנה. אתגר!!! היא מנתה 204054854 אמנים כדי להצדיק את עצמה, כשהיא מתעצבנת באמצע ללא סיבה נראית לעין, צועקת "מה נראה לך!! מה נראה לך!!!"
"גם אהבתי מאד את talking heads!"
"אבל זה שזה עברית לא הופך את המוזיקה לרעה."
"לא אמרתי את זה! גם אהבתי מאד מוזיקה ישראלית! אהבתי את תיסלם."
"אני אהבתי את צביקה פיק. היה לי אלבום של צביקה פיק. היה לו אלבום כחול..."
"אז מה שאני מנסה לומר, מה מעניין לי ת'זובי איך הזאתי שרה על החבר שלה, איך קוראים לה..."
"יעל נעים?"
"מי? לא, לא."
"מה, זאתי, מירי מסיקה?"
"לא! נו זאתי ששרה על החבר שלה הזה! השפירית!"
"יונתן שפריא?"
"לא, כן, כן!"
"איך קראו לה... משהו... אנה!!"
"לא."
- אחרי שעה -
"איה כורם!"
"אהא."
- אחריי שעתיים -
"יש לה חברה, איך קראו לה, קרן פלס."
"השם שלה נשמע כמו של אינדיאני."
זה היה יום נחמד, ומתיש מאד. נרדמתי איך שהגעתי הביתה, כי למחרת הייתי צריכה ללכת לכנס, שעליו אספר בפוסט הבא.
תום, אתה עלוב. אני אוהבת אותך 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
