בואנה. טוב שלא.
מי שמכיר את הרחוב שנקרא ז'בוטינסקי אי שם בגבעתיים, ליד המנה הטעימה ביקום של עובד (לא, באמת, ככה קוראים לזה), יודע שזה לא רחוב. זה קיר.
בקיצור, אם משתמשים בקנה המידה הזה, הלכתי את ז'בוטינסקי כלפי מעלה, 3 פעמים, כשזה בערך פי 2 יותר תלול.
...
זה לא היה קל! xD
הכל התחיל בעצם בכותל. דמיינו לעצמם, אשכנזיה טהורה עם כאפייה של יאסר ערפאת וגופייה צועדת בייראת כבוד לעבר הכותל. אני לא אדם דתי, אבל הרגשתי מחויבות כלפי הבנות בכתה או משהו. למרות שהתפללתי ברצינות. נתתי נשיקה וכל זה, עצמתי את העיניים והתפללתי לראות את החבר שלי.
כדי שאני אתמזמז איתו, כן.
יש לו מותניים משגעות.
בקיצור, נכנסתי למין טראנס. ביקשתי את כל הפקה פקה שהמשפחה שלי תהיה בריאה וכו'. ואז הלכתי אחורה ונתקעתי קצת בכסאות ומתפללות אקראיות, כי אסור להפנות את הגב לכותל!!!1 )<
ואז הגענו לאיזה מקווה שלא ממש כיף להיות בו אם אתה קלסטרופוב. זה צר מדי בשביל לפרוש את הידיים למעלה ו/או לצדדים. זה פשוט מובנה אישית למידות הגוף שלי. כולם קיבלו כאלה פנסים מעפנים של מחזיקי מפתחות. שמעו, אני ובר כייפנו שמה. היא הייתה מאחורי, צרחנו שירים וכל זה, עשינו חפירות ארכאולוגיות, בקיצור, חוויה (היה גם סקס לוהט לאורות פנסים). מלפני הייתה עדי, שהייתה נורא לחוצה, אז כמובן שזו הייתה אחריותי המוסרית לעודד ולסעוד אותה.
"יהיה בסדר עדי, זה לא נורא, יהיה בסדר עדי, נו, קדימה, יהיה בסדר עדי, יהיה בסדר עדי."
נראה לי שהיא רצתה להביא לי כאפה בשלב מסוים, למרות שכמובן הכוונות שלי היו נורא טובות. מאחורינו היה גדוד ערסים שלא הפסיק לצרוח. זה היה בערך כמו משחק מחשב.
צמוד לזרוע ימין - קיר.
צמוד לזרוע שמאל - קיר.
צמוד לראש - תקרה.
מרעיד את הכוס - מים קפואים.
ומאחוריך יש מן איזו אבן מתגלגלת בדמות ערסים.
המשימה - לצאת בשלום, ולדאוג שהערסים לא יתפסו אותך.
כמו סופר מריו!
אז יצאנו. מסתבר, שהיה צריך להביא שתי ארוחות, ואני מפגרת אז הבאתי רק חצי ארוחה. אבל אני מסתדרת, כי כולם רק מחפשים איך לדחוף לי את השאריות של החטיפים. בר קנתה חצי ליטר אייס תות, סער אכלה שניצל ושתתה מילקשייק באותו הזמן, שזה לא מעשה שנבון לעשות ליד ערסיות. היא זכתה לכמה קריאות בוז. מיקה לא הפסיקה לחרוש לי על הטטריס בטלפון.
שתבינו, אני מכורה לטטריס, אבל אפילו לי נמאס מזה. היא פשוט לא מפסיקה. טטריס טטריס טטריס טטריס טטריס טטריס
אם החבר שלי לא היה שולח עכשיו הודעה במסנג'ר הייתי ממשיכה, אבל הוא שלח.
ואז הגיע הקטע של הפלאשבק הספרותי שהזכרתי שמה בהתחלה, הקיר ההוא. לרוץ אותו היה יותר קל מללכת אותו. זה נמשך שנים!
אחר כך כיתות ה' עשו טקס באיזה שום מקום, וטחנתי את הטופי של חן. זה משפט קליט כזה. טחנתי את הטופי של חן. תנסו.
אני אוהבת את הכאפייה של בר. הייתה לנו חוויה מסמרת שיער היום.
טוב מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
