האם זה הפוסט האחרון עליכם, האחים שלי?
אני ממש לא יודעת. אני לא רוצה שזה יהיה האחרון. פשוט כל כך טוב לי איתכם. אפילו עכשיו, אפילו אחרי, אפילו כשכולם בכו וחיבקו. שעות חיבקנו.
אני לא קולטת.
הרי היינו ביחד שמונה שנים, כמעט חצי מהחיים שלנו. איך בוכים? תספרו לי, איך בוכים?
לא רציתי להרפות, למרות שהיה כבר חם ונמאס. תנו לי לחזור אל הבניין הקטן שוב, אל החצר ההומה, אל המדרגות החשוכות, הספסלים המסולפים, העצים הזקנים.
תנו לי לחזור אליכם! תנו לי לחזור!
ואין לי עוד דרך חזרה. זה נגמר. זה נגמר.
ועכשיו אני מבינה.
זה נגמר.
לא עוד הצלצול המתנגן, לא עוד המראות שבסטודיו, לא עוד דשא מנילון, לא עוד הבמה הקטנה, לא עוד המגרש הגדול, לא עוד.
לא עוד.
לא עוד את, ולא אתה, ולא אתם, ולא אנחנו. לא עוד נ"א.
וזה כל כך כואב עכשיו פתאום, כל כך. כל כך. כל כך.
בבקשה, אם יש דבר שאני רוצה, אם יש דבר שאשלם תמורתו הכל,
תנו לי לחזור. רק לחבק אתכם שוב. אני מתחננת, רק זה, רק לחבק. רק אתכם שוב. כי אין מקום אחר.
But it's unstoppable. It chokes me up inside
I love the present, but it will always pass
Even when tomorrow comes
Even when someday I become an adult
I'm sure I'll always remember
that you were here with me
I'll never forget
even when I'm in the very ends of this vast world
For this moment that will never disappear
I thank you, everyone
But I don't understand... I don't want us to ever part
for as long as time passes, but we end up being far apart
Even when the seasons pass
even if it's in some unfamiliar place somewhere
I'm sure the future is unfolding
I'll never forget
that you were all here with me
For what has quietly begun
from this little place
I thank you, everyone
The land where we rode our dreams
set forth from our memories
We'll meet again
For now, please smile
Even if it's for a long long time
Even if you go off far away somewhere
I definitely want you to keep in touch
Don't forget
that I was here with you
no matter where you are in this vast world
For these feelings that will never disappear
I thank you, everyone
וזה כל כך חונק לכתוב מילות פרידה.
נ"א - אם רק היו לי מלים לתאר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
