כל יום אני רודפת אחריו, וגם הוא, במן מרדף בלתי אפשרי.
הכל נראה כמו לתפוס פרפרים לבנים בשדה של דשא גבוה
באמצע איזה יער בדרום אמריקה, בליווי ציוץ ציפורים פראיות
והשמש חזקה, אבל בעצם בכלל לא אכפת לי.
חיוכים שמכאיבים בפה אחר כך, צחוק שגונב ממך את הנשימה,
אפשר למות מדברים כאלה, אבל אני אמות מאושרת לפחות.
שנינו בעולם כל כך מכוער עד כדי יופי מתפרץ של צבעים,
ולמרות כל החרטא והפוליטיקה והמצב הבטחוני,
כי למה שזה ייגע לנו לחיינו הפרטיים? הרי כואב לנו מלחייך,
כי יש לנו זה את זה לנצח, כך הבטחנו, ובעולם כל כך מכוער
ודאי שהבטחות יש לקיים.
ואז, אחרי שאני עפה באוויר עד ערפול חושים עשיר של תענוג,
השעון המעורר שוב אומר לי שכמו בכל יום, השעה אולי מוקדמת
אבל יש לי זמן קצר והרבה דברים עוד להספיק בעולם היפה הזה.
יש מחר ספורט. יהיה בסדר, אני מניחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
