נוסעת אני לתומי הביתה לאחר יום עבודה מפרך נוסף, השמים בהירים יחסית ואפילו השמש זורחת. פתע פתאום, מתחילות להכות בחלון המכונית טיפות גשם קטנות. בתחילה חשבתי כי המדובר בעוד נהג עם שפריצרים חזקים מדי שנוסע לפני ומנקה את החלון הקדמי שלו במרץ, אבל לאחר דקה התברר לי כי אכן מדובר בגשם. מוזר. השמים כמעט ריקים מעננים, ובכל זאת - גשם.

חשבתי לעצמי שהשמש מרגישה נעימה, ושלמרות העובדה שאני אוהבת לנהוג, באופן עקרוני, החיסרון העיקרי של רכב הוא שאי אפשר לעצור בצד מתי שמתחשק ולהסתכל על דברים שמעניינים אותי. ועוד המשכתי וחשבתי - "הרי אלו תנאים אידאליים לקשת בענן". התאמצתי להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי את תופעת הטבע המקסימה הזו, אבל לא הצלחתי. הזיכרון היחידי שיש לי, הוא תמונה לא כל כך מפוקסת, שצילמתי בבית הספר, עם מצלמת פוקט פשוטה, ובה מופיעה קשת בענן.

ובעודי מנסה להיזכר מתי לאחרונה ראיתי צבעים בשמים, המשכתי לנסוע, כשאני מביטה בחצי עין בשמים. ולפתע, כאילו קראו השחקים את מחשבתי, הפציעה לנגד עיני קשת ענקית, על רקע עננים אפורים שהתקבצו מצפון. חייכתי לעצמי. קשת בענן זה הרי דבר כל כך אופטימי, מלא תקווה, סימבולי. לא הספקתי להתפעל ממנה, ועם התקדמותי על הכביש נגלתה לעיני קשת נוספת, אף יותר ברורה, מרשימה ומלאת חיים. בשלב הזה כבר לא הצלחתי להתאפק וקראתי בקול רם "וואוו" חסר שליטה. חיוך דבילי וגדול אף יותר מקודמו עלה לי על הפנים.

וכך, אחרי הרבה שנים שבהן לא ראיתי קשת בענן בשמים גשומים, מעוננים ואפלים, יש לי סוף סוף כמה תמונות (בפוקוס!) של פלא הטבע הקטן והמקסים הזה.