אין ספק שעוברים עלי יומיים של עצבים, מסיבות הגיוניות וגם מסיבות לא כל כך הגיוניות. אין ספק שבימים רגילים לא הייתי עושה את מה שעשיתי לפני כשעה וחצי, אבל כאמור, לא מדובר בימים רגילים.

אומרים שלא כדאי להתעצבן ולעצבן על הכביש. זה מסוכן לנפש, ומישהו עוד יכול לצאת עליך (כן, עליך, לא אליך. עליך, כמו ערסית) עם סכין ולהביא לך כוסה יפה בפנים, במקרה הטוב, או להוציא לך את המעיים במקרה הפחות מוצלח.

אז אומרים. ההוא שנפגש איתי היום חשב שאני מקשיבה לכל מה שאומרים לי. קצת מסובך לי להסביר איך זה התחיל, אבל בואו נפתח את הסיפור בזה שהוא החליט שחתכתי אותו בתור לחניון (אני הייתי בכיוון אחר, אבל ניחא) וצפר. אזוי, צפר. אני רגילה לזה. פה בארץ הצופר הוא כלי איתות לכל השימושים. מי מתרגש מזה שצופרים לו?

הבחור, איש שמן להפליא עם כתובת קעקע מכוערת להחריד על היד, כנראה לקח את זה קשה. אז הוא טיפס עם שני הגלגלים הימניים על המדרכה,  ופשוט נסע כמה מטרים אלי, ודפק לי באלימות על החלון, שהיה עדיין סגור.

אה, כן, הוא גם התחיל לצעוק. למרבית הפליאה, הוא לא קילל. ציפית לאיזה "שרמוטה" עסיסי, או "בת זונה, מי נתן לך רשיון", או לפחות "מטומטמת", אבל לא קיבלתי אף אחד מאלה, כמה מאכזב. לפחות ככה נדמה לי, אבל אין לדעת בוודאות, מכיוון שבשלב הזה, כל הדם מהרחם התחיל לעלות לי לראש. אבל עדיין שתקתי והחלון נותר סגור. שמעתי את המושתן דרך החלון, בכל מקרה. למה לבזבז חשמל על להוריד אותו?

קול קטן (מאד מאד קטן. זערורי) ורציונאלי עוד הספיק להביע מחאה חלושה ולהגיד לי: "עזבי אותך, eyes straight ahead, תשתקי, תני לו לצווח, מה את צריכה את זה, עוד הוא ייצא עליך עם סכין, אל תגידי כלום, תתעלמי". אחחחח, איך אני מתה על המילה הזו, "תתעלמי". זה מה שההורים שלי היו אומרים לי כשהבנים בכיתה היו מרביצים לבנות, ומקללים אותן ומסתלבטים עליהם. "תתעלמי". אני, כמובן, שמעתי לעיצת הורי. התעלמתי, אבל בלב. במציאות, הכנסתי להם מכות רצח.

השמן המשיך לצעוק, למרות שהתעלמתי. הקול הרציונאלי ניסה להגיד משהו, אבל כושי שחור וגדול קפץ עליו פתאום, הכניס לו מכות רצח ואמר לי: "Fuck that motherfucking BITCH", והוסיף: "תני לו בראש".

הורדתי את החלון. השמן נדרך, כי הוא חשב שבזאת הוא יוכל לשפוך עלי עוד קצת לכלוך ולהגיד לי כמה שאני נהגת חרא. הסתכלתי עליו צועק, ופתאום שמעתי עוד צעקות. לקח לי כמה שניות להבין שזאת אני צועקת. אבל לא סתם צועקת, אלא צורחת כמו שכבר הרבה זמן לא צרחתי, משהו סטייל עדות הקלוואווין, שאליהן אני שייכת, וגאה בכך. "מה אתה עושה? מה אתה רוצה" אתה חולה? נגנב לך השכל?...." לא יכולה לומר בדיוק מה צרחתי, אבל צרחתי, ולא נתתי לו להשחיל מילה. בדציבלים הולכים וגוברים נתתי לו בראש, והוא מצידו, הסתכל עלי בהלם הולך וגובר, עד שבסוף הוא גמגם משהו לא ברור, השתתק והסתכל קדימה. יכול להיות שהוא נבהל? או שאולי הקול הרציונאלי בראש שלו אמר לו שיש לו עסק עם חולת נפש שברחה מאברבנאל, ומי יודע, אולי היא תצא עליו עם סכין, או לפחות תשרוט לו את האוטו עם מפתח?

את האמת, זה עשה לי רק טוב. זה היה משחרר מאד. Fuck anger management. תנו לי כמה אינצידנטים כאלה בחודש, ואהיה מאושרת כשושנה בין החוחים.