ככה זה, הילדים גדלים ופורחים מהקן ומוצאים את עצמם לבד בדירה שכורה עם שותף מסריח. אלה החיים, ככל הנראה. פתאום צריך להתמודד עם כל מיני מצבים שלא הורגלנו אליהם.

למשל, תופעה מדהימה וידועה היא, שכלים לא רוחצים את עצמם לפתע פתאום. ככל הנראה, השינוי במקום המגורים הסב להם הלם קשה. גם בגדים הפסיקו לגהץ ולקפל את עצמם, שלא לדבר על העובדה המדהימה שיש כל מיני יצורי אבק שגדלים מתחת למיטה אם לא שוטפים כמו שצריך מתחתיה.

מחקרים מוכיחים עוד, שבמצב החדש, יש לכסף נטייה להעלם באופן מהיר וחשוד מחשבון הבנק, בייחוד אם לא עושים חשבון וקונים כל יום במעדני מזרע.

אבל גם לכל זה מתרגלים, מסתגלים ומשנים הרגלים.

יחד עם זאת, יש דברים שהם בלתי נתפסים.

למשל - ג'וקים.

סיטואציה ישנה: מופיע ג'וק. האחת מצטמררת, מקבלת בחילה, עולה על המיטה או בורחת מהחדר וצורחת "אבא!!! ג'וק!!!". אב מגיע, לועג לביתו שלא פוחדת לנסוע 80 קמ"ש על דיונות טובעניות אבל נבהלת מיצור חום בגודל 8 סנטימטר, הורג את הג'וק, אוסף אותו במפית, מאיים לזרוק את השאריות על הבת המבועתת, צוחק עוד קצת ומשליך אותו לטוחן האשפה.

סיטואציה ישנה 2: מופיע ג'וק. השעה מאוחרת מדי מכדי לצעוק "אבא!!! ג'וק!!!". ההמשך מפורט מאד בלינק, אבל רק נציין שהוא משלב שואב אבק, בחורה מבוהלת אך פעלתנית, וחומר ריסוס כלשהו.

סיטואציה חדשה בדירה השכורה: מופיע ג'וק. אין אבא בבית. מאוחר בלילה. השואב אבק רחוק מדי ויש סכנה שנביא אותו לחדר, הנבלה המכונפת כבר יתחבא באיזה נעל עד הבוקר. המניאק מתרוצץ בחדר כאילו הוא של אבא שלו, עולה לי על הנעל (Note to self: לשרוף נעל), מטייל על הרצפה... בקיצור - חגיגה בסנוקר. בעל הבית השתגע.

אי אפשר גם לרסס - מדובר בחדר סגור שרוצים לישון בו אחר כך. מה עושים?!

בהרגשת בחילה איומה לקחתי נעל (Note to self: לשרוף עוד נעל) ועקבתי אחרי הג'וק במבט מבועת. להכות או לא להכות? זו השאלה! "האחת", אמרתי לעצמי, "קחי את עצמך בידיים. אם את לא מורידה עליו את הנעל עכשיו, הוא נכנס לך לתיק ואז את פשוט צריכה לעבור דירה".

הבן אלף זונות ג'וקיות המשיך להתרוצץ על הרצפה כאילו אין מחר. ובמקרה שלו זה באמת היה נכון. ברגע של שטף אדרנלין ונטרול השיתוק שאחז בי מהשנייה שראיתי את הגועל החום, הורדתי עליו את הנעל!

המכה היתה מדוייקת להפליא ואף די חזקה, והמניאק התפרק לחתיכות, הפריש קצת חומר לבן ומגעיל ומסר את נשמתו החוטאת לבורא. לקחתי מגבון לח, אספתי אותו ברעד (הוא עוד יכול לחזור לחיים, חשבתי. ג'וקים ידועים בחסינותם, לא?) והעפתי אותו מהחלון, שיחזור לכושלאמא שלו בצורת גופה מבותרת.

גם ברגעים אלה ממש, שעות לאחר הלם הקרב, אני עדיין אחוזת בחילה מהמחשבה על האירוע, אבל מאד גאה בעצמי. אין ספק שמדובר באירוע מכונן - זה היה הג'וק הראשון שהורדתי עליו נעל. מייד אני הולכת להעניק לעצמי את אות הג'וק והגבורה.

אבל בינתיים אני אלך לסופר לקנות פסטרמה.