אני באמת אוהבת להתבדח ולהתחכם עם עצמי. ולכן הכותרת. אז כל מחפשי המשמעויות למיניהם, עזבו. אין סיכוי שתגיעו למשמעות האמיתית של זה. בכלל, מומלץ לכל מי שלא אוהב חידות להתעלם מהפוסט הזה, מכיוון שהוא הולך להיות סתום בצורות קיצוניות. יש פה יותר מדי עיניים כבר מזמן, בכל מקרה. לא, הפוסט הזה הוא לא עליך. הוא עליי.

זה בגלל החום.

זה בגלל המבט של אתמול, זה בגלל הכנות הבלתי נסבלת שהוציאו ממני. סביר להניח שאני מדמיינת, או רוצה לדמיין. רוצה להאמין. רוצה משהו חדש לחלום עליו. סביר להניח שלא ייצא מזה כלום. סביר להניח שאני הוזה בהקיץ. חום, כבר אמרתי?

להגיד? לא להגיד? לכנות יש מחיר. כבר למדתי את זה לפני יותר משנה. אנשים נבהלים. אבל ממשיכים להתעקש שאגיד את האמת. ואולי האמת הפעם לא תכאיב למי מהצדדים? הו, לא. שלא תשלי את עצמך שוב. זה שמצאת מידע אי שם, זה שקראת כמעט כל מה שנכתב, לא אומר שאת יודעת במה מדובר. במי מדובר?

כל המים שאני שותה לא מעלימים את כאב הראש התמידי של הימים האחרונים. נותנת את הנשמה למישהו אחר, שוב. יש דווקא הוקרת תודה. יש התקדמות. אבל מה איתי? עם מי אני אדבר על הדברים שקורים אצלי? אתה לא בר-האזנה עכשיו ואתה יודע את זה.

לפחות אתה מנסה. וכמה קל לי לכעוס עליך. זה הציפיות הגבוהות.

הטמפרטורות הגבוהות. והמזגן הקר במקום שאני כבר לא רוצה להיות בו אבל נשארת בכל זאת.

ואין לי תאבון. כבר 3 ימים אני לא אוכלת. וכידוע, יש רק 2 סיבות שיכולות לגרום לי להפסיק לאכול. אין לדעת מה זה הפעם. הכל יכול להיות. אני כבר לא אתפלא משום דבר שקורה. כבר אין אכזבות. הנחת היסוד שכולם אטומים מתבררת כנכונה.

והלחות, אוי... אני ילדה של ים, ילדה של מים אבל המדבר נראה כל כך קורץ עכשיו. אני, הטבע, החול, סלעים ושועל שעובר בלילה. ומדורה לצלות עליה נקניקיות. איכס. נקניקיות.

***

זה היה מוזר, לא? אבל בשבילי מלא משמעות. טוב, בכל זאת זה הבלוג שלי, לא?! לא!?!?!?!

המניאק הקטן עם הברכיים יבוא לבקר עוד מעט. יש לי הרגשה שזה ייגמר במכות. איזה כיף!!!

ואתה שם, איש שאוהב פילים, תחזיק מעמד. הגיע הזמן שלך לצעוד לבד. רק שאתה לא באמת לבד. למרות שעוד לא הבנת את זה.

***

הלכתי לעבודה. תתנהגו.