אני לא מהמאחרים. גם לא מהמאחרות. אני מגיעה בזמן לפגישות, לעבודה ולמפגשים חברתיים של צפייה בכדורגל בטלוויזיה. אם אני לא בטוחה איך להגיע או מה מצב התנועה, אני לוקחת טווח ביטחון גדול יותר מהרגיל. אני שונאת שמאחרים לפגישות איתי - אפילו חברים. אני נותנת ריספקט לזמן שלהם ואני מצפה לאותו הדבר מצידם.

והיום, בעודי מסתובבת בסופר ומחפשת את המדף של שקיות הזבל (סופר סנטר, אתם מסודרים לא נוח. תודה), הטלפון מצלצל ומן העבודה תוהים מדוע עדיין לא הגעתי. השעה היתה 12:05. אני, המומה לחלוטין, אמרתי בתוקף שהמשמרת שלי מתחילה ב-15:00 ולא זכור לי שהחלפתי עם מישהו.

אז מסתבר שטעיתי. והחלפתי. ושכחתי.

כל תוכניות הקניות-צהריים-דלק לאוטו-קפוצ'ינו וספר שלי התהפכו לחלוטין, רצתי לקופה, רצתי הביתה, רצתי לתדלק ורצתי לעבודה. אכלתי שיפוד בפיתה לארוחת צהריים ולא נהניתי ממנו במיוחד. והכל בגלל פרט שולי אחד - שעת התחלת העבודה שלי.

למה שכחתי? אני חושבת שאני עסוקה יותר מדי בבעיותיהם של אנשים אחרים, שאני עסוקה גם ביותר מדי עבודה ופרויקטים נוספים ושאני בלחץ מכל מיני סיבות - החל מרגשיות וכלה בכאלה הקשורות בקריירה. אני ישנה טוב בלילה ואני לא מרגישה מותשת או אומללה. אבל בשלב מסוים המוח כנראה עשה כיבוי זמני ושכחתי לכתוב את שעת המשמרת החדשה שלי ביומן.

לא אופייני לי ומעצבן אותי מאד שזה קרה לי.

אחרי הסדר המז'ורי שעשיתי אתמול בחדרים שלי בדירה, אולי גם צריך לעשות סדר בדברים אחרים. סדר של העדיפויות וסדר של הפרטים הטכניים. אני חושבת שהזיכרון לטווח קצר שלי הולך ונפגם. מזל שיש בלוג.