פעם, לפני מיליון שנה, התאמנתי באומנות לחימה מסוימת. הסנסיי שם, איש מטורף אבל מסקרן, לימד אותי לא מעט דברים מעבר לאגרופים ובעיטות. היתה תקופה שהוא דיבר איתי על נושא של כעס. לתרגל איך לא לכעוס, משהו שממש לא בא לי בקלות. כמו כל דבר אחר אצלו, זה בא והלך בצורה של אופנות, ואחרי כמה זמן הפסקנו לדבר על זה.

אבל אני לא שכחתי. תרגול בכעס אלה המצבים שאמורים לעצבן אותי בצורות הכי קיצוניות. אלה הרגעים שבהם אנשים והתרחשויות מביאים לי את הקריזה לרמת הסנטה מריה. והחוכמה היא לא לכעוס. לא לחייך ו"לזרום" (תושמד המילה הזו מאוצר המלים של היקום!) ולהיות שאנטי ולקבל. אבל גם לכעוס. פשוט וסתם לא לכעוס. לא לתת לסיטואציה לרדות בך. להיות בשליטה. לא להתרגש. לא לכעוס, באמת.

היום, בסופו של היום, היה לי תרגול טוב בכעס. כמעט כמעט כמעט. אבל לא כעסתי. עשיתי מה שביקשו. לא קיטרתי. עשיתי וזהו. והיום נגמר - לפחות רשמית.

מהסנסיי ההוא ברחתי אחרי כמה שנים, מהמון סיבות (שלא קשורות למין בשום צורה). אבל היו כמה דברים חכמים שהוא לימד אותי - במודע ולא במודע. הוא היה אומר כל הזמן שאנחנו לוחמים, ושהוא לא מקבל אף פעם תלמידים שהם לא כאלה. אני מניחה שהוא צדק. ואני מניחה שיבואו עוד הרבה תרגולי כעס.